אחרי מות תשפ"ד

כל התקופה הרת-העולם שאנו נמצאים בה בשנה - עוד מפורים ועד שבועות - היא תקופה מלאה ציוני דרך מאותה השנה הגדולה בה יצאנו ממצרים.  כמעט כל יום או כל שבוע מציין רגע גדול בתנועת החירות הגדולה ההיא, ואפשר להתעורר בה בדרך חדשה.  והדבר מהדהד את ספירת העומר שהחלנו אותה, ספירה בה כל יום מאיר נקודת אור אחרת, כוח אחר בנפש, הארה אחרת של ה' בעולם. 

היום הוא גם יום כזה.  כד' בניסן היה היום בו הגענו למרה, אחרי הליכה של שלושה ימים בלי מים.  אחרי שטף המים והנשמה הגדולים של קריעת ים סוף, עברנו את תחילת המסע בחוויה המדברית הקשה והידועה - צמא למים.  ופתאום אחרי שלושה ימים הגענו אל המים, אל נווה מדבר מתוק, שהתגלה כלא כל כך מתוק.  המים היו מרים, עד כדי חוסר יכולת לשתותם.  ואחרי שלושה ימים, אפשר לדמיין ולהרגיש את הכאב והתסכול.  צמא למים הוא אולי החוויה הפיזית הבסיסית החדה והקשה ביותר. 

ואז אירע עוד נס משמים, פחות בומבסטי וחזק, אך עמוק ביותר.  הקב"ה  הראה למשה עץ (גם הוא מר) שאפשר לזרוק למים והמים נמתקו.  ובאותו מקום, מרה שמו, קיבלנו לא רק מים חדשים מתוקים, אלא גם תורה.  בפעם הראשונה טעמנו את חוויית לימוד התורה, וקיבלנו כמה מצוות עמוקות ובסיסיות.  כל ההתקשרות שלנו לדרך התורה והמרקם שהיא בונה בינינו לבין ה' בעצם החלה באותו יום במרה.   ובהגיענו שוב לנקודת החיבור הזו בשנה, נפתח שוב צוהר.

משטף הזמן, והאינטנסיביות של פסח, בדרך כלל לא מציינים את אותה נקודת עצירה בתודעה שלנו.  אך השנה הרגשתי במיוחד את חשיבותה בחיינו.  בואו נקשיב לרגע להארתו של ה'מי השילוח', ר' מרדכי יוסף מאיז'ביצה, על הרגע הזה.  וכך הוא מספר:  אחרי המאורעות הגדולים של יציאת מצרים, והנס הגלוי והמטורף של קריעת ים סוף, נסענו במדבר בפתיחות וציפייה לאורות גדולים.  רצינו לא רק מים גשמיים אלא יותר מים נשמתיים, חידושים והארות שימשיכו את הפלא הגדול בתוכה היינו.  ברור היה לנו שפסח ויציאת מצרים הם רק פתיחה, ואחרי פתיחה כזו - איזה הארות גדולות נקבל!

אך הלכנו שלושה ימים, ולא מצאנו אפילו טיפה של מים מפכים על הנפש.  הזרימה הגדולה כאילו התייבשה, והפתיחה שהרגילה אותנו לחדשות בכל רגע צמאה לזרימת מים עמוקים מן העליונים, אך היא נסתתמה.  לא ידענו איך לחיות, איך להתקשר, איך לעבוד ברגעי ריקנות כאלה.  חשבנו למות פנימית. 

ופה הגיעה התורה החדשה - זו שנמצאת איתנו מאז, ממתיקה את מרירות החיים, פותחת שער לכל רגעי הדרך.  האיר לנו הקב"ה שיש משמעות גם בעצירות הביניים, בזמנים שנראים לנו בנאלים ולא גבוהים.  העץ שהמתיק הוא כמובן עץ החיים, הדרך העמוקה של התורה, ובפרט שלוש מצוות שקיבלנו שם:  שבת, דינים (מצוות בין אדם לחברו), ופרה אדומה.  כל אחד מהם מאיר נקודה של חיבור בזמני חוסר ההתחדשות. 

השבת כמובן היא המצוה לשחרר את הצורך שהעולם יהיה בצורה מסויימת - ה' ברא ובורא את העולם, ובחוסר העשייה שלנו יש אור גדול.  קבלת העולם היא הפתח לחיבור לקב"ה בכל רגע, בלי תנאי.  וכך היא מחברת אותנו בכל מצב, אם נדע להיכנס אליה ואל קדושתה. 

הפרה האדומה היא אותו תיקון של מה שמת בתוכנו, שמעורר אצלנו תסכול וכעס, ומטמא אותנו עד כדי חוסר יכולת לצאת משם.  וה' מאיר איך גם שם ה' פותח לנו אור מן העתיד, מתחיית המתים, מזמן שבו כעס ותסכול לא יהיו, ותיבלע המוות לנצח.

והדינים הם עולם הסדר החברתי- רוחני שמלמדת את האדם להתנהל בתוך עולם שיש לו קצב פנימי אחר משלו.  אמנם לי יש רצונות ותשוקות, אך כיון שאנו מצווים ולומדים איך להתנהל מול אנשים ומציאויות שאינם בדיוק לרוחנו, לומדים אנו סבלנות ויכולת לסבול עד שנגיע לביטוי רצוננו במלואו.  וביכולת שלנו לקבל את הסדר הזה מגלים אנו בתוכנו חיבור עמוק וסבלני, שאינו חייב הארה, שמחה, גילוי עכשיו. 

ובכל הדרך הארוכה שלנו בעולם צריכים אנו את התורה הזאת שקיבלנו במרה.  כי יש רגעים גדולים, מסעות עוצמתיים שאנו עוברים אותם.  גם היום במלחמה שאנו חיים בתוכה, ברור לכולנו שיש משהו גדול שעובר ועבר עלינו.  אך בתוך המסע ישנם רגעי בלבול וערפול, רגעים שבהם הרוח הגדולה לא מתגלה כמו שהיא התגלתה בהתחלה.  ונראה לפעמים כי האור והעוצמה דועכים, ומה שנשאר הוא ריקנות וייאוש.  וברגעים אלה חייבים אנו את הלימוד העמוק של מרה - של השבת שמאירה בצורה קבועה וקיימת, של הפרה האדומה המזכירה את תחיית המתים, את הסדר הפשוט של החיים שלנו שבתוכה יש אור של התורה גם אם היא לא בוהקת ונוצצת. 

ועתה בתוך המהלך הארוך של ספירת העומר, שמוזכרים אנו שכל יום יש בו חידוש והארה של עצמו, צריכים אנו להתפלל ולהתחזק מאורו של היום, יום מתן תורה במרה, יום הפיכת המרירות למתיקות, יום הלימוד של התורה שנמצאת ביום-יום, ברגעים נמוכים ובנאליים.

ומתפללים אנחנו לאותו עץ מיוחד, להארה שמשה רבינו האיר בנו, שיש מים גם במקומות שהיו מרים, שאפשר לשתות, לחיות, להתעורר בכל מצב ובכל מקום.  ותפילה היא לא רק בשביל כל פרט ופרט, אלא גם ויותר לעם כולו, לנשמה הכללית של ישראל שתדע לעבור בעומק את כל רגעי מהלכה בעולם.

שבת שלום

 רז