בשורת הארבה

מכת ארבה מפתיעה היא.  אמנם היא מסיימת את עבודת חיסול היבול המצרי, אך נראה לא ברור למה היה צריך להשאיר משהו מהברד.  כשהוא מגיע הוא מכסה את 'עין הארץ' ויש חושך על הארץ, אבל עוד יהיה מכת חושך.  במה הוא נוגע?  או שמא יש עניין להשלים את המספר עשר, ולכן צריך עוד מכה.  זה נראה רחוק, ושטחי.  ובמיוחד בהתחשב בפתיחת הדיבור על מכת ארבה שהכילה דיבור כללי על מטרת כל המכות – "למען שתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר".  יש בה משהו עליו צריך לספר. 

ה'מי השילוח', ר' מדרכי יוסף מאיזביץ', מביא הארה גדולה על מכה זו בפירושו על התורה.  "מלך אין לארבה ויצא חוצץ כולו",  כך כתוב במשלי.  הארבה הוא כוח מאוחד, אלפי חגבים נעים ביחד, זורמים אל מקום, אוכלים, ועוברים הלאה – ביחד.  אין להם מלך, הכוח המניע הוא לא המלכה כמו הנמלים והדבורים, לא החזק כמו האריות, אלא פשוט כוח עמוק של אחדות נפלאה.  מלך, מסביר האיזביצ'ר, הוא דבר נצרך לעולם שאינו מאוחד, שאינו יכול להרגיש ביחד את כיוון התנועה בלי צורך שמישהו אחד יהיה מעל כולם.  וזה היה המסר לפרעה, שכל מלכותו נבנית על פירמידה של כוח, של שלטון.  הצורך במלך הוא צורך חלש בבני אדם, שצריכים את המלכות כדי שלא "איש את רעהו חיים בלעו", וכדי לממש את הרצונות האישיים של בעלי הכוח. 

ואמנם זהו מסר עמוק לא רק לפרעה.  באמת אנו יודעים שכל המכות היו 'נגוף למצרים ורפוא לישראל', כמאמר המדרש.  כי גם עם ישראל היו צריכים (ועדיין כמובן) ריפוי גדול בעניין הזה.  כך גילה משה רבינו ביציאתו הראשונה לשטחי מצרים.  הוא מגלה שני אנשים עברים נצים, מכים אחד את השני, וכך (כפי שרש"י מביא) הוא מבין למה עם ישראל צריכים להיות משועבדים ובגלות.  ענייני הכוח והמלכות, האגו וההנהגה הם נקודות תורפה בכל מקבץ אנושי.  אין אנו זוכים באמת לנוע ביחד, להרגיש את כיוון החיים בלי צורך להידחף ולהשפיע, להיות במתח תמידי של חילוקי דעות והשקפות.  גם אנחנו צריכים בסופו של דבר מלך. 

אמנם בראשית המלכות בישראל התרעם שמואל הנביא על הצורך והרצון לזה.  הבקשה של עם ישראל למלך התפרש אצלו וגם אצל הקב"ה כמאיסה בהנהגה האלוקית.  היא נבעה מחוסר יכולת להקשיב לה' ולנביאיו, להלך הרוח הפנימי בעולם.  ומתוך כך רוב המלכים שלנו אמנם הביאו מלכות ומסגרת לעם, אך היו גם בעייתיים בהנהגתם, באופן אישי ובאופן של כלל ישראל. 

באמת יש לנו חלום גדול למלך – למשיח, לבן דוד, למלכות ישראל בעולם.  ורואים בחוש שבני אדם מגיבים בצורה מאירה וטובה להנהגה, ואינם בוחרים לחיות בעולם בלי מלכים ומנהיגים.  טוב לכולנו לא להחליט את כל העניינים על דעת עצמינו, לנסות להרגיש איך ה'ביחד' שלנו צריך לנוע.  והמלך האמיתי יש לו גם בשורה ואור לנו, דרך עמוקה להאיר לנו איך להגיע אל מקומות ודברים שלא יכולנו להשיג אחרת. 

אך עדיין צריכים אנו, משוועים אנו להארה של מכת ארבה.  בימים האלה אנו זוכים קצת לטעום את האור, בהתגלות אחדות שאינה מונהגת, שמתעוררת – כמו הארבה – מן הרוח שמביאה אותה.  אך עוצמה זו צריכה להתפתח בנו, עד שנוכל בלב שלם לומר – אין אנו צריכים אלא את אבינו שבשמים.  בגמרא מציאות זו של 'אין לנו על מי לסמוך' מובאת כמו שהיא נחווית כיום:  חוסר הנהגה, ריק באישיויות מאירות שיכולות לאחד אותנו ולהוביל אותנו לטוב, שבר באמון שלנו בממשלות ומנהיגים.  אך צריך לזכור שבגמרא הדבר הזה מובא כסימן על איתותי גאולה, על עקבות המשיח.  כי בפנימיות צריכים אנו לחזור לאותה נקודת ארבה, של 'מלך אין לארבה', חוץ ממלכו של עולם. 

למלכויות כמו של פרעה, המבוססות על מלכות רודנית וכוח הזרוע, בשורת הארבה היא מכה אנושה, כי היא מגלה להם את חוסר חיוניותם, את העובדה שמלכויות אלה הם מיותרות לגמרי.  אך בשבילנו, גם אם אנו רוצים מלך, ורוצים הנהגה, בשורת הארבה הוא ריפוי, אור שמאיר שבשורש.  הנקודה המאחדת אותנו לא תלויה באנשים, אלא בשורש החיים, חי החיים, באור אין סוף של קב"ה.  ונקודה זו האירה אז, ויכולה (אם ניתן לה) להאיר גם עכשיו - שרוח ה' המפעמת בתוכנו היא זו שצריכה להנהיג אותנו, לפלס לנו דרך מהמֵצרים שאנו מצויים בהם, להתחבר באהבה ובניגון גדול.  וכך מוסיף רבינו נחמן:  "ארבה הוא ראשי תיבות "אכן רוח הוא באנוש", בחינת נגינה, שהוא בחינת רוח. "  בתוך האנוש, בתוך האדם יש רוח גדולה ומאירה שיכולה באמת לחבר.  ובתוך הרוח הזו יכולים אנו באמת להתאחד, בלי מנהיגים מדומים וממשלות, בלי שעבוד.  במהרה בימינו.

שבת שלום

 רז