בשֹמי ברכה

יש הרבה מפגשים השבוע, הרבה מיזוג של אורות -לטוב ולמוטב - בפרשת השבוע, שבת חנוכה כמעט תמיד.  ועתה ידוע לנו כי המפגשים כולם הם לטובה, למרות שלא היה זה ברור לעין מלכתחילה.  יוסף נפגש עם אחיו, עם בנימין, עם אשתו אסנת וילדיו.  ופרעה פוגש את יוסף במהלך שכמעט הביא את הגאולה הגמורה.

 ובתוך כל אלה פגש יוסף שוב את… הנכאת וצרי ולוט.  כן, הבשמים האלה חזרו אליו, כפי שליווהו בדרכו הראשונה למצרים.  פרט שולי נראה זה, נקודה שאולי רובנו שכחנו עד עתה. אבל יש בה חלום גדול, רצון עמוק שלנו בתקופות חשוכות, התעוררות משינה. 

בואו נזכור את הרגע, רגע מכונן בתולדות עמינו.  על פניו המשבר הגדול של יעקב לא נגמר.  אחרי כל המלחמות החיצוניות שלו- עם עשו ועם לבן, עם שכם - הסיפור הפנים-משפחתי הוא שבר גדול מדי.  ריב האחים עם יוסף שמסתיים (בהבנתו) עם אובדן יוסף לוקח מיעקב את רוח - רוח קדשו - ומותיר אותו זקן ומרוסק.  ואז מגיע הרעב, שבתחילתו נראה שאפשר לשרדו.  אך כאשר חזרו האחים בלי שמעון, בדרישה לקחת גם את בנימין, וכספיהם עוד נמצא בשקם והמועקה והפחד כבר אופף על כולם, הגיע יעקב לשפל הייאוש - 'עלי היו כלנה'.  בנו ראובן בנסיונו לקחת אחריות ולתקן רק מחריף את התהום (כפי שרש"י האיר - 'בכור שוטה' המוכן להמית גם את בניו שאין זה מנחם את יעקב אלא מראה לו את החושך בו הם נמצאים). 

ואז יהודה, בהתעוררותו האופיינית, שאינו מוכן להפסיק לנסות אף פעם, וגם בעת משבריו הגדולים לא פוסק מלחפש דרכים, מצליח לעורר את אביו בדיבור פשוט - 'נחיה ולא נמות'.  הפחד הוא מאפשרות אמיתית, אך חוסר המעש הוא מוות ודאי.  וכל עוד אדם חי, המהלך האמיתי הוא להמשיך לנסות גם כשנראה שהכל אבוד.  ומתוך כך ישראל מתעורר ושולח את האחים שוב למצרים. הפעם הוא איננו שולח רק כסף, כפול ממה שלקחו קודם.  הוא איננו מצווה אותם רק ללכת עוד פעם, אלא נותן להם צידה לדרך, פתח חדש שבגללו אולי יש תקוה. 

ובצידה זו ישנם שני חלקים חדשים.  הראשון הוא הניגון - 'קחו מזמרת הארץ בכליכם'.  רבי נחמן מאיר שהניגון של ארץ ישראל יש בו תקוה גדולה, פתח שיכול לעורר לגאולה.  'אין תמיד אלא ארץ ישראל', אומרים חז"ל ומאירים לנו שיש נצחיות בארץ הזו, מעבר לכל הצרות והקשיים.  ניגונה פותח אותנו לאורה, ומעורר אותנו להאמין ולקוות. 

ושולח הוא גם את הבשמים, אותם בשמים שיוסף הורד איתם למצרים, כדי להנעים לו את הדרך.  נעימות הדרך לא נבעה רק מריח טוב, אלא ממה שהריח מביא איתו - הנאה לנשמה במסעה הלא-פשוט בעולמנו.  כך בכל מוצאי שבת מחזירים אנו לעצמינו חיים ע"י הרחת בשמים.  כך היה גם כאשר נשמת הצדיק היתה צריכה להיכנס לתוך המצרים כדי להוציא משם גאולה גדולה, נשלחה היא עם בשמים המשיבים את הנפש.  זוהי זמרת הארץ האמיתית - נכאת וצרי ולוט, שבצורה לא מוסברת יכולים לעורר את הלב, הנפש ובעיקר את הרוח.

כך יעקב ברגע שהאיר את העצה הזו, רוח קדשו בעצמו החל מנצנץ בו, מה שלא קרה במשך עשרים ושתים שנה.  "וא-ל ש-די יתן לכם רחמים ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין".  אמנם נראה שהוא מדבר על שמעון, אך חז"ל מלמדים - נצנצה בו רוח הקודש והתכוון בלי לדעת אל יוסף.  יוסף הוא הבן האחר, הוא נקרא כך כי 'יוסף ה' לי בן אחר'.  בשֹמי הברכה, אפילו עצם הזכרתם החזירו לא רק תקווה אלא טיפה של נבואה ליעקב.  החל לחזור אליו רוח ישראל ששכחה בצערה כי היא נמצאת בארץ ישראל, שניגוניה ובשמיה הם נצחיים, מעירים ומעוררים תמיד את הרצון ואת הדעת. 

ובאמת לכולנו יש את הכוח הזה בפנים, מתוך היותינו ישראל, מתוך קישורינו אל הארץ, מתוך ידיעתינו את מקצת מסודות התורה.  בכל רגע, שבור או מרוסק שיוכל להיות, יש בנו הכוח ברגע קטן של נטיעת תקוה לעורר אצלינו את הרוח, להפיח בנשמתינו את האפשרות ומתוך כך את המוכנות להמשיך ולחפש גאולה.  נכאת וצרי ולוט, עם הבטנים והשקדים, עם הכלים הנושאים את הזמרה - אלה יסודות בסיסיים לדרך הרוחנית הארוכה והמפותלת שלנו. 

אולי אלה הם בחינות הפך שמן הקטן, אותה נקודה שטמונים בה אורות לדורות.  הלא זוהי הארתה הפשוטה ביותר של חנוכה - נתת רבים ביד מעטים:  מעט צרי, מעט דבש נכאת ולוט.  המעט שלנו מחזיק עוצמה מרובה מאוד.  ניגונינו מלאים ברוח, מלאים בחלומות שאינן מתות. 

ובשנה כזו, בה השבר הוא גדול, בה ייאוש עומד מולנו בצורה ממשית, בנפול עלינו צרה אחר צרה מן המזרח ומן הים, מצפון ומתימן, ובעיקר צרותינו הפנימיות הקשות, מתפללים אנחנו לקולו של יהודה ולעצתו של יעקב, ישראל אבינו:  קחו מזמרת הארץ בכליכם…מעט צרי ומעט דבש נכאת ולוט,בטנים ושקדים.  וא-ל ש-די יתן לנו רחמים.

שבת שלום

חנוכה שמח

רז