הארה מהלילה הששי

אתמול בלילה היתה סופה פה.  הנסיונות להדליק את הנרות היו קשים ונהדפו כל פעם - הגפרור נכבה, הגשם הצליח לנטף לתוך הבית מנורה שהחזיק ואמור היה להגן מפני רוח וגשם. ובכל זאת אחרי מאבק ונסיונות רבים - הצלחנו להדליק שש נרות.  היה פלא לראותם אחרי כל זה.  אחרי כמה דקות משהו אחר קרה וכולם כבו - חוץ מאחד שנשאר דלוק שעות.  

אמרו חז"ל - הדלקה עושה מצוה, ו-'כבתה אין זקוק לה'.  וכבר היתה פעם השנה שהארה זו היתה מעשית.  אך הפעם מה שתפס אותי היה המאבק, הרצון העז להדליק כנגד כל הסיכויים, להילחם ברוחות והשטף שאיים לכבות את הנרות.  כי פן אחר של 'הדלקה עושה מצוה' היא הגבורה הגדולה של ההדלקה.  את ההארה והתוצאה של פעולתינו - אין לנו שליטה על זה.  רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום.  אך ההשקעה והמאמץ הרצון והכוונה - על זה לא רק שיש לנו השפעה אלא באמת זהו עיקר עבודתינו.

כך רבי נחמן אמר פעם:  שבן-אדם יוכל באמת לעשות איזה עבודה לפני הבורא ברוך הוא אור אין סוף - זה נראה בלתי אפשרי.  מה אנחנו, יצורים מוגבלים וקטנים כמונו, יכולים כבר לעשות שבאמת בכנות ייקרא 'עבודת ה' '.  מה שיש לנו זה… לרצות ולרצות ולרצות.  ותוך כדי הרצון אנו מצליחים לעשות עבודות.  אבל, הרבי אומר בתורה סו', מי שבאמת רוצה לא מסתפק ב'רציתי אבל לא הצלחתי', אלא באמת משתדל בכל כוחו, כי הוא באמת רוצה.  וכך הרצון הופך מציאות.

ואולי משום כך ה' בירך אותנו אתמול שנר אחד בכל זאת דלק.  אמנם השישה שדלקו נשארו רק כמה דקות ונכבו, אך יש שכר לרצון החזק - ונר אחד שרד את התופת והצליח להאיר.  ומחפשים כולנו את אותו נר - את האחד שיצליח להגשים את הרצון העמוק, את אותו פך שמן שבכל זאת יהיה טהור, גם אם 'טומאה הותרה בציבור' ואפשר היה להדליק בשמן טמא.  

ומתפללים אנחנו לעוד ועוד רצונות שיזכו להתקבל ולהאיר, לשרוד את כל המאבקים ולנצח את כל המניעות, רוחות עזים ושטפונות של כוחות שמתנגדים לקדושה ולאור, לאהבה ולטוב.  ונשמע ונתבשר באמת שישראל אנחנו - ששרינו עם אלוהים ואנשים, ונוכל.