הנחלים שהולכים אל הים שממלא...

יש פתיחה נפלאה לזוהר בפרשת פקודי.  ובו יש אור גדול שנשפך על כל העבודה שלנו בעולם החומר, את כל ההתעסקות במספרים ו'פקודים', ונראה לי שיש בו מן הסוד של יציאה מעולם מצומצם – אפילו קשה – לעולם של גאולה. 

כך פותח רבי חייא:  'כל הנחלים הולכים אל הים, והים איננו מלא...'.  יש נחלים שהם זרימות של סודות עליונים, נביעות קדושות של סוד שמפכים בעולם.  והם זורמים אל הים, למלא אותו במי סודם.  וכשהים מתמלא, הוא משקה את כל המציאות בעולם, את החיות וכל עולם הטבע, עליהם כתוב 'ישברו פראים צמאם'.  ובהשקיה הזאת המים זורמים לכל חלקי העולם, 'מרכבות קדושות של למטה', ומתחלקים כל אחד למקומו ותפקידו, וכל חלק נקרא בשם מיוחד – 'מתפקד'.  וכך, מסיים רבי חייא, הם פקודי המשכן.   (ובגלל זה הים איננו מלא, כי מיד כאשר הוא מתמלא, כמו הכינרת, נפתח הסכר והוא משקה את העולם.)

ויש פה נקודה שעליה נדבר גם בפורים – ישנו עם אחד (ואז) מפוזר ומפורד.  השפע בעולם מתנקז ומתאסף ואז נחלק כל אחד ואחת לחלקו.  וכך היא גם ייחודיותו של עם ישראל, עם אחד שבתוכו נאספים הרבה אורות של נשמות מיוחדות, מאוחדות בשורש אך בביטויים נפרדים.  ומתוך האור האחד הזה ישנה תנועה גדולה של פיזור ופירוד – משפחה ומשפחה, עיר ועיר, שבט ושבט, חבורה וחבורה, כל יחיד ויחידה.  אך ריבוי הגוונים הזה, השוני הגדול בין נשמה ונשמה מקבל עיקר כוחו מן ההתאספות וה'יחד', ורק אחר כך יכול הוא להתפזר. 

ונקודה זו שאולי נשמעת כבר נדושה היא דבר חשוב וקריטי בעבודתינו כעם, כמשפחה גדולה.  אנחנו עם מגוון, עם ריבוי כוחות ודעות, עם חלקים שונים שמדגישים מידות שונות וערכים שונים.  וזהו יופיינו הגדול.  אך העוצמה האמיתית של הקשת הרחבה הזו היא שיש איזה נקודת התאספות של כל הכוחות שמשם אפשר 'לחלק' אותם, כל איש ואישה, כל מפלגה ומפלגה כפי עניינם.  במקום שהפירוד הוא בשורש, שם כל חילוק גורע, כל מחלוקת הורסת ומקלקלת.  אך כאשר החילוק הוא בביטוי, בחלוקת שפע, ובשורש ישנו ים אחד, אז העולם מזהיר ומאיר.

אך האור הגדול של הדיבור הזה מהזוהר הוא יותר עמוק.  כי ההתאספות של הכוחות איננו כינוס של כל הביטויים והדעות אל מקום אחד, אלא זרימה משותפת של 'רזין עילאין', של מעייני סוד, שעצם גילויים מלמד על משהו נסתר ומתעלה.  השוני בתפיסות וההבנות, בסוגי השפע השונים, ב'חיות' השונות, כל אחד מהם פרא בפני עצמו, הוא בא אחר כך.  נקודת השורש היא מקום של סוד, של לחשי קיום נשמתי שכל אחד ואחת יודעים עליהם רק בסתר ליבם ונשמתם.  יש בנביעות האלה כיסופים, רצונות, או כמו שהם מתוארים בזוהר 'מבועין' (מילולית בארמית משמעות מילה זו היא נביעות) – הבעות של תפילה פנימית, בקשות של לב.  את אלה צריך לכנס לאיזה ים משותף של בעבוע וגעגוע.  ומשם יוכל להימשך שפע גדול של מילוי צמא, כל אחד ואחת כעניינם.  והים המלא מלא הוא באהבה היוצאת ממקום הסתר, בחיבור לא של העמידה המשותפת בהר סיני, שם הנקודה המאחדת היתה החוויה, אלא תנועה פנימית של 'אסתר' אחת ש'לכל אחד נדמתה כאומתו', כל אחד מזדהה איתה דווקא בגלל נסתרותה. 

ובתרגום שהלב שלי עושה לדיבורים גבוהים אלה של רבי חייא בזוהר, בלי חס ושלום להתיימר לומר שהבנתי אותם, אפשר לומר שהחיבור והאחדות שאנו צריכים כדי להוציא לפועל את כל היכולות, את כל הצמאונות והרצונות של עם ישראל איננו חיבור שיוצא מתוך השתתפות בצרה, מתוך מלחמה שמאחדת אותנו אלא חיבור יותר עמוק.  אמנם יש רגעים שבהם המלחמה והצרה פותחות לנו את ההבנה הזו, כמו בחג פורים, וכמו אחרי חטא העגל כאשר נצטווינו על בניין המשכן.  אך שורש ההתעוררות באה מהשתתפות בחלום, במקום נסתר ועמוק של רצון וגעגוע סודי שזורם יחד אל הים הגדול של חלומותינו.  מה שמשותף לנו, כולנו, מעבר לגורל ההסתורי שקורה לנו, הוא השתתפות בנביעת הסודות, במקום הפנימי של רצון, שאמנם מתבטא בצורות שונות, אך הרצון במקורו הוא אחד. 

ובזמנים שונים – מלחמה או חידוש גדול או רגעי חסד של אהבה – בהם לרגע אנו טועמים את החיבור הזה, לא רק שלא מפריעים לנו הביטויים השונים, אלא ברור לנו שצריך את כולם.  כי כל תפיסותינו, דעותינו, בקשותינו השונות נובעות כולם מן הים הגדול של 'מבועין' העליונים, הכיסופים המשותפים לאור ואהבה אלוקית.  כך היה בזמן בניין המשכן, כאשר כל אחד ואחת הביאו את נדבת ליבם, ומתוך כך התחלקו כל החלקים, כל החומרים, כל נקודות הגלם של המשכן למקומו:  הכסף לכאן, והזהב לשם, הנחושת והעורות והאבנים...

וכאשר באים ממקום כזה, ההתעסקות של 'פקודים' – הן במשמעות של מספרים וחשבונות, הן במשמעות של תפקידים, והן במשמעות של פקידה וחיבור - כולם מלאים בכוח ה'מבועים' הסודיים מהם התמלאה האחדות בתחילה.  הדבר יירד, חייב לרדת לעולם המעשה, לעולם המספדים והגבולות, החומרים והעבודה והבניין המעשיים.  אך אורו נובע מאותם נחלים ראשוניים, אהבה ורצון ולב נסתר שהוא הוא אחדותינו באמת. 

וכך פורים, אותו יום משוגע ומטורף שבו רק דבר אחד אנו יודעים – שבאמת ישנו עם אחד, מלא הפכים וחילוקים, מלא לבושים ותחפושות שונים ומשונים, שממנו הכל נובע אהבה וחיבור – פורים הוא ההתחלה של הכל.  אחרי זה נוכל לעשות סדר, לנקות את הבית, לשמור את התמצית ולזרוק את החמץ  אך קודם כל חייבים אנו למלא את הים הפנימי, את האהבה הגדולה, ולהכיר קצת בסודות של הנחלים הנובעים ממקומות מסתור.

 ואיך הדבר מיתרגם בעולם העשייה, ואיך ייראה בסוף – זה אנחנו לא יודעים, אך רוצים אנו לרגע לחזור לנחלים הנובעים, לים המתמלא כדי ששוב נוכל לשבור את צמאינו. 

ומתפלל אני, מתפללים אנחנו, שה' יגלה לנו קצת מסודות פורים, מהסוד הגדול שנקרא עם ישראל, מהאהבה המוסתרת שאינה באמת צריכה צרות כדי להיגלות.  ומתוך כך נמשיך שפע גדול:  שפע גשמי, אך יותר מזה – שפע חברתי, שפע של שלום בינינו עד שהוא יתפשט ויגדיל את השלום בעולם בעזרת ה'.

שבת שלום

 רז