הקהל – ביחד באמת

כולם מדברים על הנקודה הכואבת – ישנו עם אחד מפוזר ומפורד.  על פניו זוהי המחלה של עם ישראל, שתמיד מטרפדת את כל הטוב, את כל האור מלהתגלות.  ועבודת האחדות נראית חיונית ופיקוח נפש בעת הזאת, ובאמת בכל הזמנים.  לך כנוס את כל היהודים, אמרה אסתר, ובכל מלחמותינו, ובפרט זו האחרונה, נראה שבזכות זה אפשר לנצח, ובגין פגם הפירוד אפשר להפסיד. 

ופירוד זה, והאחדות מולו, נראים קטבי הנושא המרכזי שצריכים אנו להידרש אליו.  כדי לתקן את פגמינו הרבים.  ואחרי חטא העגל, אולי החטא היסודי ביותר בעם ישראל קורא משה רבינו אלינו:  ויקהל משה את כל עדת ישראל.  התיקון הגדול יהיה בבניין המשכן – כעדה, כקהל, כעם אחד. 

אך הרגשת הלב שלי היום היא שכל נושא האחדות נשען על תיקון אחר שצריך לעשות, תיקון פנימי אצל כל אחד ואחת, ותיקון כללי בעם.  כי בשורש נראה שאנחנו מעורבבים.  השלום שצריך לעשות בינינו צריך להתחיל בנקודת שלום פנימית בתוכנו.  יש לנו נטיות שונות, מידות שונות, משיכות שונות בכיוונים שונים והכל מעורבב, לא מבורר.  אפילו בתוך נשמה אחת הקולות מתרבים ולא מצאנו את הדרך להבחין מה אמת ומה סתם תאווה, מהו רצון אמיתי ומהי קליפה, מה מן הרגשות שלנו מבטא פחד ורתיעה, ומה מבטא אמת צרופה ובהירה.  כל הקולות, כל המידות מתערבבות, והטוב והרע מעורב ולפעמים מרגיש כאילו אין דרך לפלס כיוון אמיתי.

הבעיה התחילה אי שם בשחר האנושות, באותה החלטה גורלית לאכול מעץ הדעת טוב ורע, כשהרצון להשכיל העביר אותנו מהשכל הפשוט שידענו עמוק בתוכנו – טוב זה טוב ורע זה רע.  ואת הבהירות החליפה הדעת המורכבת שבכל דבר אפשר להגיד כך או כך.

ויש נקודה טובה בערבוביא הזו – שהרי הרע איננו רע גמור. יש בו ניצוצי אור, וככל שאנו מעמיקים אפשר להעלות את הנקודות הטובות החבויות בעמקי דברים שבמבט ראשון היינו נרתעים מהם. זהו יסוד תורת 'אזמרה' של רבי נחמן, שאפילו ברשע גמור יש נקודה אחת, מעט טוב, ששם אינו רשע.  ובשבירת הכלים הקדומה נתפזרו ניצוצי אור לכל עבר, ומתוך כך אפשר למצוא את האור במקומות מפתיעים ומוזרים. 

אך המצב הזה גם מבלבל, אינו מאפשר החלטות בהירות וברורות, וכל דבר נראה שיש לו פנים לכאן ולכאן, ואנו נסחפים להחלטות רגשיות חלשות, שאינם פגומים בגלל הרגש, אלא בגלל הבלבול.  וכל תהליך מתארך ומסתבך, במקום לעמוד נכחה אל מול האמת שברגע.  וכך כל אדם, צדיק וטוב ככל שיהיה, מוקרן אלינו בזויות מורכבות.  את הרשע איננו יודעים בדרך כלל להוקיע עד הסוף, ואת הצדיקה איננו יודעים לשבח.  ועד שהכאב אינו חד ובוטה, אנחנו לא מצליחים לקחת עמדה החלטית.  "הסרת טבעת אחת [של אחשוורוש להמן] עשתה מה שארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות לא הצליחו" במשך דורות על גבי דורות.  ברגע אחד של פורים, עם כל הטירוף שלו, האירה נקודת אמת עמוק בלבנו, ויכולנו לומר מה אנחנו באמת רוצים. 

ובתוך הרגע הזה קרה נס – נס גלוי – שחזרנו להיות לגמרי עם הקב"ה.  חזרנו לתורה מרצון, חזרנו להאמין באמת שה' אחד ומלא כל הארץ כבודו.  ומתוך כך חזרנו אל האמת – שבאמת בכל דבר יש אלוקות, יש תורה, יש אור, ואין דבר המפחיד אותנו יותר.  יעקב אבינו ביטא זאת לעשו – "ראות פניך כראות פני אלוקים", מלאכי אמר – "בכל מקום מקטר ומגש לשמי", ורב מתנה גילה:  המן מן התורה.

 ובשורש, חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.  אנשים לרוב חושבים שהמשמעות היא שבפורים צריך לטשטש את הכל.  אבל האמת היא ההפך.  כי הדעת שלנו כמעט אף פעם אינה ברורה ומפורשת.  וצריכים אנו להשליך את הדעת כדי לגעת בבהירות יותר עמוקה.  ההבדלה בין רע לטוב איננו באמת בדעת, אלא במקום בלב – בהיר, ברור ומתוקן, שאוהב את הטוב, את האור, את האלוקי.  וכך הנגיעה בבהירות מולידה את תנועת ה'אזמרה' – לא ממקום שאינו יכול להיות מוחלט וברור, אלא ממקום שיודע את האמת על בוריו.  מציאת מעט טוב בכל אדם אינו טשטוש, איזה תנועה פוסט-מודרנית של מורכבות, אלא בהירות נשמתית שמחפשת לומר – "אשר עשה אלוקים את האדם ישר". 

ועם בהירות ואמונה ישרה, עם הכרה צלולה של החיבור שהוא מעבר לדעת, אפשר להאיר את הטוב שיש בכל דבר.  וכך פירש הזוהר את "ויקהל משה את כל עדת ישראל".  מצד אחד באמת היתה התקהלות של כולם – אנשים, נשים וטף.  ומצד שני היתה הבדלה ברורה – מן הערב רב, מהמציאות בתוכנו שעוד לא תיקן את עצמו, עוד לא התמלא במידות האהבה והיראה השלמים, ומתוך כך לא ידע לחיות חיים בהירים ומוארים.  הכל היה בערבוביא, וכל אור וטוב נפגם.  'ויקהל משה' היא תנועה של בהירות, שמתוכה מגלים את ה'יחד', את ההכללה, את החיבור של כל פרט ופרט לבניית המשכן. 

כי בלי אמת בהירה אי אפשר לחבר את הכל להיות אחד.  וכשם שבלי אמונה ואהבה לכל, אי אפשר לעשות תנועות אמיתיות של הבדלה והחלטה, כך בלי הכרה והבדלה אי אפשר באמת לעשות תנועות של אהבה.   ולבהירות זו אנו משוועים, לאור הבהיר והכולל של פורים, שיחבר אותנו מעבר לדעת, מעבר לערבוב שנכנס למוחנו וליבנו.  ומתפלל אני – קודם כל על עצמי – שאזכה לבהירות נשמה, לאהבה אמיתית, ליכולת לומר – 'המן הרע הזה', כדי שאוכל לומר באמת "מלא כל הארץ כבודו" ו'לית אתר פנוי מיניה'.  ושאזכה להפריד בתוכי את הערב רב, כדי שאוכל להאיר ולתקן אותו באמת.  ואחרי זה כל החלקים יבואו ביחד ויבנו משכן – ביחד מאוחדים בלי ערבוביה. 

ובאמת אינני יודע איך לעשות זאת, אך ה' וצדיקיו יודעים, אז אני מבקש לקשר עצמי אליו, אליהם, ואולי אזכה שהאמת תאיר בי גם.  וזו תפילתי גם לכל עמי המפוזר ומפורד – שנזכה להיות מי שאנחנו, להיות עם ישראל באמת, ובכוח זה יבקע כשחר אורנו.

שבת שלום

 רז