הרינו באים להתפלל תפילת ערבית שתיקן...

יעקב אבינו תיקן תפלת ערבית. ואיזה תיקון זה היה. 'ויפגע במקום'! כי תפילת ערבית מקורה ב-'ויהי ערב' של היום הראשון, בחושך הראשון שנברא בעולם שנוצר עם חסרון, עם חלל פנוי משווע למילוי, עולם שהתפלל נואשות לרגע של אור. ובא יעקב בלילה, בשקיעתו הפתאומית של השמש, ותיקן תפילה.

ותיקונו התייחס לתפילה על רקע תפילות אבותיו: אברהם אבינו שהתפלל בבוקר על סדום. גם שם התרעם אברהם על האפשרות של חוסר צדק בעולם, על ביטול עמידתם של צדיקים בעקבות הרשע. אך תפילתו לא היתה תפילה בחושך, אלא בהירות 'מוסרית' בעולמו של הקב"ה. ואביו יצחק גם כן התפלל מתוך חסרון, מתוך בדידות וכמיהה לאשה ולבית. אך גם כאן לא היתה זו שוועה או תפילה מפלחת מתוך כאב. 'ויצא יצחק לשוח בשדה." היתה זו שיחה, תקשורת פתוחה עם ה' על החיים. וכמו בזרימה אחת אורגנית, רגע אחרי התפילה הופיעה אשתו.

אמו של יעקב, רבקה אמנו עליה השלום, כבר התקרבה לתפילה של ערבית. ברגע הריונה שהכאיב לה בצורה לא מובנת, כאשר תאומיה מתרוצצים בקרבה לכיוונים שונים, נאבקים עוד לפני הלידה, הלכה היא 'לדרוש את ה' '. 'למה זה אנכי?' קראה בבקשה עמוקה להבנה. אך ברגע שהוסבר לה מה קורה, כאשר ה' נתן לה מפת דרך, נרגעה התפילה, למרות שהבשורה היתה מורכבת מאוד. ואולי על רקע תפילתה זו, מן האמא שתמיד היתה לו מדריכה, חיפש יעקב לתקן צורה חדשה של תפילה: תפילה מן החושך.

ויעקב אבינו נכנס לתפילה זו במלוא הכאב: ויפגע במקום. הוא היה בתחילת מסע גלות ארוך, שהופל עליו בעקבות שנאת אחיו, וכיוון הליכתו היתה חרן – מקום החרון והכעס, התסכול והקושי. ושקיעת השמש הפתאומית (לפי חז"ל) במקום שומם של אבנים ותו לא, הולידה פנייה אחרת אל ה', פנייה מלאה בכאב ובפחד, בחוסר אונים ושוועה. ומתוך כך גילינו ש'יש ה' במקום הזה', שדווקא מקום שומם ו'קודר' זה יכול להיות 'שער השמיים', והאבנים הקשות יכולות להיות אבן פינה של מקדש ה'.

כי בשורש תפילת ערבית, תפילת הלילה, תפילת החושך היא תפילה מ'אין'. אין אור, אין ידיעה, אין בהירות, אין שפע. היא נובעת כאמור מתוך החושך השורה על פני התהום הפנימי, ומעליה מרחפת רק רוח אלוקים, שאמנם נותנת תקווה ואפשרות, אך עדיין אינה מתורגמת למשהו ממשי שיוכל להאיר. והאדם השרוי בתוך החושך הזה נפגע, וממילא פוגע. תפילתו מהדהדת בחלל פנוי פנימי, שתקוותו יושבת רק על אמונה שחלל יוכל להתמלא.

ודווקא מכאן היא כוחה הגדול של התפילה. כמו שמורי ורבי ר' מנחם פרומן זצ"ל האיר – המילה 'אנא', מילת יסוד בכל תפילה אמיתית, יש בה סוג של חוסר אונים, של הרמת ידיים, להכיר שכל הכוחות כולם נובעים ממעבר אלינו. ומשם – 'אנא בכח' – משם מתמלא האדם כוח גדול, שגם הוא, כמו אור הלבנה, אין לו מעצמו כלום. ויעקב אבינו תיקן תפילה מהמקום הזה, ולא נענה מיד. קודם היה צריך הוא להשליך עצמו אל השינה, אל החושך הגמור, כדי לגלות בתוכה את החלום, את התקווה, את הדבר שיגלה לו ש'אין זה כי אם בית אלוקים'.

ותיקון זה הוא פתח גדול לנו. תפילה שיסודה הוא כמובן אמונה, יכולה לנבוע גם מתוך חושך גמור, מתוך קושי וכאב, מתוך רצון עמוק למלא את החלל הפנוי. אולי אפשר כך (בדרך דרש) לקרוא את הפסוק השלישי בתורה. אחרי גילוי החושך והתהום, 'ויאמר: אלוקים! יהי אור'. האדם מהדהד את שוועת ליבו ולב כל העולם וכמיהתו לנקודה מאירה. וזהו יסוד העולם באמת.

תיקון גדול תיקן יעקב אבינו. השלים הוא את עניין התפילה. ואין הוא מבטל את תפילת קודמיו, ויש בתפילה כמובן פנים אחרות. יש בה שיחה עמוקה עם ה' בשדה, ועמידה איתו יתברך במשפט העולם, יש בו אור ודבקות ואהבה. אך התיקון של יעקב היה להשלים בה אפשרות של פגיעה, של צעקה, של חושך המחכה לחלום גדול.

ובסוף התיקון שם יעקב את ראשו על אבן, בביטול גמור אל הקושי של העולם, וקשיחות הלב שמתגלה, ומתוך כך האבן הזו תהיה בסוף מצבה ומזבח, אבן שתייה שממנו נברא העולם. ואנחנו, בני ובנות בניו של יעקב אבינו, מקבלים באהבה את תיקונו, צריכים אותו באבנים הקשות שנזרקות עלינו, באבן המיטה (המיתה) שנכפית עלינו, וקרואים להיזכר שגם כאן ועכשיו, בעומק החושך והתהום, יש תיקון גדול – תפילת הלילה והחושך, תפילת ערבית. ופונים אנו בכנות גמורה ואומרים לקב"ה: 'השכיבנו ה' אלוקינו, אבינו, לשלום והעמידנו מלכנו לחיים טובים ולשלום. '

אמן

שבת שלום

רז