זרימה חופשית בחידוש

ב"ה

בהתחלה, איפה שכל ההתחלות הן, נכנס יין יצא סוד.  ואם זה סוד – הרי שלא ידענו אותו קודם.  ומה'לא ידענו' הזה הגענו ל'לא מבינים' של חקת התורה, אל אותה פרה אדומה לא מוסברת שגזרה היא לפניו.  ומשם מגיעים אנו אל החודש – החידוש הזה לכם.  ובמובן הפשוט והעמוק של המילה, אין אנו יכולים להבין את החידוש – כי בהיותו חידוש הוא לא בנוי על מה שהיה קודם. 

החידוש רואים אותו בתחילה למעלה, בשמים, כאשר יש במקום שהיה אין.  הלבנה מתראה במקום שהיה חושך והעדר.  הדעת – הלא הוא משה רבינו – מתקשה בה כי אין היא באה מהדעת אלא מגילוי:  כזה ראה וקדש.  וכך היא האמת של קדש בליל הסדר – פתאום 'קדש ורחץ' ( בארמית: בְּטַח).  יש מאין, כמו כשאני מגלה את אשתי – בלי להבין – 'זאת הפעם עצם מעצמי'.  קידוש לבנה, קידוש החודש, היא מאושרת על ידי החכמים, אך עצם קביעתה היא על ידי עדים, שייתכן שאין בהם שכל, אך הם פתוחים לגילוי. 

וכך 'מוציא מצה' מזכיר – מצא אשה מצא טוב.  נס גלוי.  ואת הנר של בדיקת חמץ למדנו תחילה 'מציאה ממציאה'.  ובלי להרחיב, נראה שמציאה היא שונה מקנין – כי היא באה בפתע פתאום.  את המצה לא היה לנו זמן להכין.  וידענו מראש שכך יהיה, מאותו יום הראשון של 'החודש/חידוש הזה לכם'.  כבר שבועיים לפני ידענו שכשיגיע הרגע לא יהיה זמן להתכונן.  וכל ההכנות שלנו לפסח הם הכנות להיות מוכנים לפתאומיות, לגאולה ממצרים המובן והמובנה אל היציאה אל 'המדבר, ארץ לא זרועה'. 

יודעים אנחנו שהחידוש הזה יוביל לעוד, כי הוא רק 'ראש החדשים'.  והגילוי יהיה, בעזרת ה', מלא אהבה, כמו אותו רגע של 'דודי שלח ידו מן החור', וכך הרגשנו אותו פתאום.  רוצים אנו להיות 'בני חורין', מלאי חורים וסדקים שממנו יוכל הוא לשלוח את ידו ולגעת בנו, גם אם אין אנו עדיין רואים את פניו.  יום אחד נעלה למקום בו אפשר 'לֵרׇאות פניו', אבל עוד לפני זה יש את חוויית החידוש.  

וכל זה תקף ומתחזק בפרט ובכלל.  אני, באופן פרטי מחכה לאותו גילוי, בו 'אני יוצא בתוך מצרים', 'אני ה' אלוקיכם'.  והקשר בין אני לאותו 'אני' מרום וקדוש תלוי הוא ביכולת שלי לחוות את הגילוי ולא להחמיץ אותו.  וכמובן שחמץ המחמיץ הריהו מופיע בכל מיני צורות – רגשות, תפיסות, מחשבות, חכמות, פחדים, אחיזה במה שהיה.  הלוואי ואצליח לנקות אותו (לפחות את חלקו) עד שאוכל לפסוח ולדלג ב'דלוגו עלי אהבה', לדלג על ההרים ועל הגבעות, עד שייגלה עלי מלך מלכי המלכים ויגאל אותי.

אך תפילתי העמוקה היא על כל עם ישראל.  כמה אנחנו צריכים חידוש עכשיו, במקום כל התפיסות והחכמות, אפילו התורות וההבנות הדתיות.  כי אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את כל התורה, עדיין עוד לא סיפרנו ושמענו את הסיפור באמת.  כל הבנה, אמיתית ככל שתהיה, היא עדיין חלקית.  כל מה שהיה עד עכשיו – עדיין החודש הזה לכם – עכשיו הגיע זמן להבנות חדשות.  הביטוי של חכמינו – זאת התורה לא תהיה מוחלפת – בוודאי נכונה, כי התורה, ורק היא, מאפשרת חידוש תמידי. 

והמילה החדשה שחלחלה אלינו בעת הזו – 'הקונספציה' הלא היא התפיסה – כשמה כן היא, כי אלה הדברים שנתפסנו אליהם חזק.  וצריכים אנו לנקות אותם, לבער אותם, לשחרר אותם מהחורים והסדקים שבהם יכולים להתגלות האור החדש.  באור החדש הזה תהיה הרבה אהבה, והרבה גבורה, והרבה שלום, ובעיקר הרצון התמים לומר בכנות בפה מלא – 'מה זאת?'  מה העדות והחוקים, מה העבודה הזאת, מה רצית ללמד אותנו, בנים תועים שכל מה ידענו עד עתה זה להיות 'כנגד'?  תראה לנו, אבינו הרחמן, מהו ה'בעבור זה עשה ה' לי'. 

אבל את זה צריך לשאול ולדרוש.  הלכות הפסח – איך הולכים בדילוג ובחידוש – זה לא מובן מאליו.  יש בהן חיפוש – חיפוש החמץ וחיפוש המצה והאפיקומן.  צריכים אנו לחפש ולמצוא.  וקודם כל נצטרך לגלות את הנר איתו נוכל לעשות זאת – נר ה' נשמת אדם חופשׂ כל חדרי בטן.  בעומק אף אחד הוא לא ימין ולא שמאל, לא דתי או חרדי או חילוני, לא ליברל או שמרן, לא יונה או נץ.  כולנו נשמות מחפשות. 

וצריכים אנו ברכה משמים, התעוררות מלמעלה, שתפיח בנו רוח, שתדליק לנו אש, שתעזור לנו – הן בהבנה והן ברצון – לנקות החמץ עד שיוכל החודש הזה להאיר לנו מחדש. 

ותפילתי היום פשוטה היא – 'השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם'.  תשיב אותנו – אליך, אלינו, אל האמת.  ותחדש לנו את ימינו, כמו שפעם היית מחדש לנו תמיד בכל יום.

שבת שלום

חודש טוב

 רז