ימי הרשימו

הימים האלה, ימי ה"תשלומים" של חג השבועות, הם ימי אור.  אחרי המעמד הגדול, אחרי קבלת התורה, אחרי חגיגת הביכורים ואור ההודיה, איננו עוזבים לגמרי את החג.  אם נניח לרגע בצד את המובן הטכני של התשלומים – אותו קרבן חגיגה שאפשר להביא גם אחרי חג השבועות למשך שבוע – נבין שבכל הארה של חג צריך שבוע כדי שהאור יוטבע בתוכנו.  כך גם אורו של חג מתן תורתינו צריך – ומקבל – זמן של רשימו.  אם קיבלנו תורה בדעת ובהכרה, היא צריכה זמן שנתחיל להפנים אותה, להבין אותה מספיק שנוכל לקרוא לה קצת "שלנו".  ואם עברנו את חג שבועות ולא הרגשנו את קבלת התורה, לא חווינו את המעמד הגדול, ואין אנו יודעים דבר על תורה חדשה שהתחדשה אלינו ובתוכנו, הרי שעל אחת כמה וכמה צריכים אנו לתת לזמן לגלות לנו את מה שנסתר ממנו בחג עצמו.  וזוהי משמעותה הפשוטה של המלה תשלומים – השלמות ומילויים. 

ובאמת אין הדבר מוגבל רק לחג השבועות.  ישנה מציאות אחת קשה של העולם הזה וחוויותיו, אמת קשה שמאתגרת את כל מסעינו בחיי הגוף האלה.  כל המאורעות, כל החוויות, כל המעברים שאנו עוברים בחיים – זמניים הם.  הם חולפים על פנינו, ולא משנה כמה עוצמתית או מקיפה היא החוויה, היא תמיד תעבור מתי שהוא.  ומתוך כך אפשר להרגיש חוסר משמעות עמוק בחיים, שמהדהד לנו עמוקות כאשר קוראים למשל את ספר קהלת.  "הכל הבל ורעיון רוח", קראנו ונשברנו. 

ומתוך הכרה זו מגלים אנו את החשיבות הגדולה של ה'רשימו'.  לעתים אנו מתייחסים אליה כזכרון, אך היא יותר גדולה מזכרון.  הרשימו הוא הרושם שמוטבע עלינו מתוך החוויה, ההרגשה, הריח, ההארה שנשארת גם כאשר עיקר המאורע חלף עלינו.  הוא יכול לבוא כרגע של זכרון חד, או כתחושה כללית שאופפת אותנו כמו בושם עמוק, כמו האורות שנשארים מול עינינו גם כאשר אנחנו עוצמים אותם חזק.  ובמובן מסוים הרשימו משפיעה עלינו יותר חזק מאשר החוויה עצמה.  יש בה קצת טעם של נצח, של אין-סופיות, של המשכיות. 

ובזה יש לנו עבודה.  חוויות שוטפות אותנו בעל כרחינו, עוברות הן עלינו, ועוברים אנו בתוכם, אך לרוב בלי הכנה, בלי תכנון, או לפחות בלי יישוב דעת איך לתפוס ולהחזיק בהם.  אך הזכרון והרשימו – עם נקודה זו יכולים אנו לעבוד הרבה.  צריכים לתפוס את הרשימו – לרשום לעצמינו, ציורית או מילולית, את מה שאנו זוכרים.  רבי נחמן פעם אמר שברגע שיש לאדם התעוררות – לתשובה, לעבודת ה', למצוה – צריך מיד לתפוס אותה ולעשות איתה משהו:  להתפלל, לכתוב, לשיר.  וגם אם המרחב בו אנו נמצאים לא נראה ראוי, קורא לנו רבי נחמן להתעלם ולמצוא דרך לחקוק את הרשימו בתוכנו. 

ובמובן הזה כל החיים שלנו נקראים לדבר הזה.  אי אפשר לתפוס ולתאר את כל מה שעובר עלינו, את כל השטף הגדול של החיים בעולם העוצמתי הזה.  אבל מה שאפשר לתפוס, ובייחוד את הדברים המשמעותיים, העמוקים, הרוחניים צריכים אנו למצוא דרכים להשאיר אותם איתנו. 

ובייחוד הדבר נכון עם רגעי התורה.  התורה הקדושה, אותה הארת רצון ה', אותו ביטוי של אור אלוקי שנשפע לתוך חיינו, שמבזיק ברגעים מסוימים, הינה באמת 'חיינו ואורך ימינו'.  וכל רגע שטועמים חיים אמיתיים צריכים אנו למשוך אותם פנימה, לתת לרשמיהם לפעול על ההוויה שלנו, להפנים את המסר והדרך שהם באים ללמדינו. 

וזוהי דווקא המתנה של הימים האלה.  כבר איננו בחג שבועות, שהיה נראה שאמור לדמות לפסח וסוכות ולהימשך שבוע.  כי אם היינו עדיין בחג, היה אפשר לטעות ולומר שעוד אין אנו זקוקים לרשימו, עוד אין אנו צריכים לחקוק את הדברים כי אנחנו עדיין בתוכם.  אך עתה שנגמר החג, ו'חזרנו לשגרה' כביכול, יש לנו הזדמנות לתפוס ולהפנים את ההתרשמות הגדולה.  היום עבר, החוויה נגמרה, אך יש פתח גדול בשבוע הזה להסתופף לרגע עדיין באור הגדול, כדי לרשום אותו, להטביע אותו בתוכנו. 

וזוהי תפילתינו בימים האלה.  'אל נא תעבור מעל עבדך'.  למרות היותנו יצורים חולפים, כרוח נושבת וכענן כלה, מבקשים, מחפשים אנו איך להיתפס ולתפוס את אור הדיבור הנצחי בתוכנו.  וכאמור הדבר נכון בין אם הרגשנו את עומק החוויה של מתן תורה, ובין אם היא חלפה עלינו והיינו עדיין ישנים.  כי גם כאשר אנו ישנים, חסרי מודעות, אטומי דעת להארה העמוקה שעוברת עלינו, 'אני ישנה ולבי ער'.  ליבנו יודע עמוקות את שטעמנו, ומתוך כך הזכרון נמצא עמוק בפנים, ומחכה שנרשום אותו, נפנים אותו,

אנא יוצר הרוחות והרשמים, הטבע בנו את התחדשות התורה, את הפתיחה החדשה של שנה זו, את הדרך שהארתׇ והתוויתׇ לנו ביום הביכורים האחרון.  הכנס אותה אל ליבנו, והכנס אותנו אל התורה באמת, ונזכה לחדש איתה פני אדמה.

שבת שלום

רז