לבטוח כאבותינו

ב"ה

יש מדרש שרש"י מביא בתחילת הפרשה שנוגע לי היום מאוד חזק.  משה רבינו אחרי השליחות הראשונה למצרים, שכביכול נכשלה, חוזר להקב"ה עם טענה – 'למה שלחתני?'.  מה הטעם ללכת רק בשביל להיכשל ולהקשות עוד יותר על עם ישראל.  וה' עונה לו בתחילה – 'עתה תראה אשר אעשה'.  עכשיו תראה את הגאולה.  אך בתחילת פרשת וארא ה' אומר לו משהו אחר – 'וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די, ושמי ה' לא נודעתי להם. '  ומביא המדרש את פירוש המשפט הזה – פעם היו לי את אברהם יצחק ויעקב.  אפילו הבטחתי להם את הארץ כל ימי חייהם ולא קיימתי להם, והם האמינו בי ובטחו בי.  ואתה הולך לראות את הגאולה, ולרגע אין לך סבלנות לחכות.  כמו אומר – חבל על דאבדין, חבל שהם לא פה עכשיו. 

והמדה הזו שמוזכרת פה, מידת הביטחון של אברהם יצחק ויעקב היא מידה חזקה ולא פשוטה – איך להאמין ולבטוח בה' כאשר המציאות אינה תואמת את מה שבוטחים בו.  זוהי עבודה גדולה של התחזקות פנימית, להאמין אל מול המציאות המתגלה.  ויותר טבעית לנו התנועה של משה רבינו פה, שדורש התממשות של הבטחות, של שליחות.  ואם אמנם איננו כמו משה, והדיבור אלינו איננו ישיר, בכל זאת נראים הרבה דברים בעולם שאינם תואמים את הבנתינו של עולם צודק, נכון, קדוש. 

והמדרש מעלה שאלה עמוקה:  כמה אפשר לטעון 'ולהתדיין' עם הקב"ה על המציאות שאנו חיים בה?   האם הגאולה כפי שהיא מתפתחת אינה מספיקה לנו?  יש הרבה כאב וסבל, עד כדי מקום של "ולא יכלו לשמוע...מקוצר רוח ועבודה קשה."  גם היום קשה להרבה מאיתנו לקבל בשורה ש'משהו גדול קורה עכשיו', שהגאולה מפציעה, ושכל הדברים והכאבים הם צירי לידה.  יש לנו קוצר רוח, והעבודה היא קשה מאוד.  ובמיוחד עתה, בעת מלחמה ומוות, בעת אסונות והתקפות ודאגה גדולה על העתיד. 

וקוצר הרוח, לא רק של עם ישראל, אלא של משה רבינו עצמו, גדול הנביאים שלנו, הוא לא רק מובן אלא נראה מוצדק.  איך אפשר לעשות תנועות שאמורות להביא גאולה וחירות, כאשר תוצאותיהם הראשוניות הם הכבדת הסבל?  איך אפשר לצאת למלחמה לנצח את האויבים, כאשר נראה שתוצאותיו הם עוד ועוד קרבנות?  ואיך נאמין בנצח ישראל, בכוחה הפנימי של עם ישראל?  ולפעמים המציאות מנצחת אותנו, ואין לנו אורך רוח לחשוב שאנו בתנועה של גאולה, בתנועה אל עולם טוב יותר. 

אך המדרש, רלוונטי מאי פעם, קורא לכיוון אחר של מחשבה, להתכווננות פנימית יותר.  הוא קורא לנו להתחבר לאבות הקדושים, שבטחו בשני דברים יסודיים שהיו חזקים הרבה יותר מן המציאות העכשווית.  היסוד הראשון היה ביטחון בה' שנגלה להם עד עכשיו ובקשר שלהם איתו.  הקשר, שנבנה מנסיון לנסיון, שנבנה מגילויים לא שלמים של השגחה והכוונה אלוקית, נהיה חזק יותר מהתממשות הציפייה לישועה.   ונקודה זו קיימת גם היום.  גם היום כאשר נתבונן לעומק על החיים נגלה שיש הרבה אור, הרבה השגחה, הרבה קשר.  המציאות הקשה אמנם כבדה היא, אך ההקשר שלה היא בתוך גאולה גדולה, שאי אפשר להשוות אותה לאף קושי אחר בהסתוריה.  תנועת עם ישראל וכוחה הם דברים שאי אפשר להתכחש אליהם, גם אם הרגשות העכשוויות כואבות.  אנו בדרך.  יש לנו חלומות גדולים, ולא חשבנו שנחווה מכשולים כאלה, מצפים אנו בקוצר רוח וציפייה לשלום ולרווחה, אך התנועה היא קדימה, ואיננו עוד בגלות מצרים.  וכמו בפרשת וארא, כאשר היינו יודעים ועדים להתגלויות גדולות של הקב"ה בתוך מצרים, ולמרות הקושי ברור שאנו בדרך אל הגאולה והחירות, גם היום אפשר לראות כמה אנו מתקדמים, כמה כוח ועוצמה מתגלה בעם ישראל למרות (ואולי אפילו בגלל) שנפערים לנו חללים וכאבים גדולים.  ה' איתנו, ויש גם נסים גדולים, גילויי כוח ואחדות, ורוח אדירה. 

והנקודה השנייה שהיתה לאבותינו הקדושים היה החיבור העמוק לחלום.  בטוחים היו אברהם יצחק ויעקב, כי הם ידעו שכל חייהם מושרשים ותלויים בחלומם הגדול.  התקשרותם לארץ היתה כה עמוקה שהעובדה שהם לא זכו בחייהם לממש את החיים עליה לא העיבה על בטחונם בחלום.  ואולי גם היום צריכים אנו להתחזק ולהתקשר עמוק יותר אל הכיוון הגדול, אל הדרך האדירה, אל החלום שמבעבע בנו אלפי שנים.  וככל שנעמיק את שיקוענו בחלום וברצון, כן בטחוננו יגדל, על אף המציאות שעדיין לא מראה את אותות הגאולה הגדולה בצורה גלויה. 

כאבינו גדול, וסבלינו לא יתואר.  לא רק שלנו אלא של כל העולם בהסתוריה הארוכה שלה.  ומובנת הצעקה שמהדהדת את קריאתו של משה רבינו לפני כל כך הרבה שנים:  "למה הרעתה לעם הזה, ולמה שלחתני?!"  אך נראה שה' מבקש להחזיר אותנו אל שתי היסודות שחיברו את אבותינו.  צריכים אנו לחזור לראות את הקשר הגלוי, את הטוב ואת האור שנמצאים לצד הכאב והשכול, ולסוך משם אמונה גדולה וביטחון.  וקרואים אנו לחזק את הקשר שלנו לחלום הגדול, לשאיפות הכבירות של עמינו, של העולם כולו, ולשים מבטחינו ברצון הזה.  ובעזרת ה' 'עתה נראה', ויתגלה אלינו תנועת הגאולה, ונוכל אט-אט לראות עין בעין את שובנו לציון, ושוב ה' אלינו.

בציפייה עמוקה

שבת שלום

 רז