לוחות של אהבה

ב"ה

בתוך הפרשה הסוערת הזו, ובתוך הזמן הסוער שלנו בהסתוריה, מופיעים עלינו שני פסוקים - נצחיים וגם רגעי אמת – שממלאים את הלב שלי רצון וכיסופים.  הם מדברים על עניין כל כך מרכזי, וכל כך נסתר מאיתנו היום, דבר שנמצא בלב המציאות הרוחנית והגשמית של עם ישראל, אך בימינו הוא נעלם ביותר. 

הפסוק הראשון הוא "ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לחות העדות, לחות אבן כתבים באצבע אל-הים."  החכמים קראו את המילה "ככלֹתו", בניקוד "ככלֵתו".  התורה היא הכלה, של משה, אך באמת משה רבינו הוא רק השושבין, והחתן האמיתי הם עם ישראל בעצמם.  רש"י מדמה את הלוחות לכתובה שלנו – מה שנותן הרגשה עמוקה ועצומה לחוויית קבלת הלוחות, אך עוד יותר מעמיק את חוויית נתינת הכתובה בכל חתונה.  זהו התורה שבכתב, המלים החקוקות של הקשר, אבן ממשי שמעיד על אהבה ממשית.  ואם אמנם לוחות אלה נשברו, הלוחות השניים שנחקקו בדמותם מבטאים את אותה חתונה, ומחזיקים בתוכם את הכלה גם הם. 

ומה היה בלוחות עדות אלו, בכתובה הזו, בתורה שבכתב של הקשר נקשר בינינו לבין הקב"ה בהר סיני?  "...ושני לחת העדות בידו, לחות כתובים משני עבריהם, מזה ומזה הם כתובים.  והלחות מעשה אל-הים המה, והמכתב מכתב אלה-ים הוא חרות על הלחות."  ארבע אורות, ארבע נקודות מיוחדות היו באותם הלוחות הראשונים.  וכל אחד מנקודות אלו הם ממש אבני יסוד בבניין הקשר.  הראשונה שבהן – הלוחות כתובים משני עבריהם.  אפשר לקרוא אותם מקדימה ומאחורה.  כביכול אפשר שמשה רבינו יחזיק אותם בינינו לבין הקב"ה  ומה שכתוב אצלנו, ואצלו יתברך, זה אותו הדבר.  בניגוד לשיר המפורסם, מה שרואים משם כן רואים מכאן.  היה אפשר להתבונן משני הצדדים ולראות את החיבור, את הביחד, את המלים המשותפות משני העברים.

הנקודה השניה בלוחות העדות, לוחות האהבה האלה, זה שהם מעשה אלוקים.  אפילו לפני המלים והתוכן, יש באבנים האלה עצמם מעשה אלוקי.  אפשר כביכול להחזיק בידיים את ה', את היצירה האלוקית.  איזו כמיהה המחשבה הזו מעלה.  כמה רצון יש לנו לגעת במשהו שאלוקים עשה בעצמו.  ולמרות שאפשר לומר זאת על כל העולם, לפחות הטבעי, בכל זאת הפסוק אומר משהו יותר ראשוני ושורשי.  זו לא רק בריאה, כמו כל הברואים.  זהו מעשה שמבטא אלוקות ממש.  ובלי להבין מה זה אומר, אם הלוחות הם ביטוי של התקשרות, של אהבה, של נישואין, הרי זהו דבר יקר יותר מכל עניין אחר בעולם. 

הנקודה השלישית דומה לשניה, אך מוסיפה רובד – המכתב מכתב אלוקים הוא.   כידוע בלוחות השניים זה היה כבר משה רבינו שפסל, שחקק את הכתב.   אך בלוחות הראשונים אפשר היה להכיר את כתבו של הקב"ה.  ושוב בלי להבין יש כאן עניין יקר ומרגש לאין שיעור.

ואז מספרת התורה "חרות על הלחות".  ובמלים אלה ישנם שתי משמעויות חשובות.  קודם כל החיבור העמוק שבין המכתב האלוקי, המעשה האלוקי, ועולם החומר.  יש אלוקות אינסופית על חתיכת אבן.  יש מלים של דיבור אלוקי חקוקים על נקודה חזקה ומוצקה של חומר.  וזהו באמת כל עניינה של התורה – לחבר בין האלוקיות הרוחנית ובין העולם הגשמי ה'גס'.  וזהו הזיווג האמיתי, אליו כוספים כל נשמותינו.  החיפוש הרוחני העמוק של עם ישראל והעולם כולו הוא אחר נקודת הדיבור האלוקי חקוק על הלוחות, חרות באבן.  וכאשר נמצא אותם, ניגע בהם, נראה אותם, אפשר יהיה לחוש בחושים ממשיים את ההתחברות והקשר שבין עולם האור האינסוף ועולמנו המוגבל, מתוחם, ומוצק כאבן.

אך חז"ל הוסיפו עוד רובד עמוק לעניין:  'אל תקרי "חׇרות" אלא "חֵרות" שאין לך חירות אלא בתורה.  על פניו מדרש זה בא להכווין אותנו – מי שבאמת מחפש חופש שילמד תורה.  אבל בעומק המדרש הדיבור הוא הפוך:  מי שבאמת קשור בתורה מחפש חירות.  חוויית הלוחות, עם כל הצורה המסויימת שלהם, היתה חוויית חופש.  זאת התורה באמת.  וכל עוד עדיין אין אנו חשים את החירות, את החופש שבתורה, עוד לא טעמנו אותה באמת.  כל מהות התורה משחררת אותנו לאהבה האמיתית שבינינו לבין ה', בין ה' לעולם, בין הקב"ה למשה רבינו לעם ישראל, לבריאה כולה.  ואהבה זו היא מלאה חופש אינסופי.  זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל.  זאת התורה אותנו אנו מחפשים.  זאת התורה 'לעילא' שמוזכרת בזוהר הקדוש ובספרים הפנימיים של התורה. 

לוחות אלה נשברו, אך שבריהם נמצאים בארון בלב המשכן, בלב המקדש, ומחזיקים אפילו בצורתם השבורה את החלום העמוק, את הכיסופים הגדולים שלנו, את האהבה שהם מבטאים.  ומחכים אנו למצוא את הארון, ואת הלוחות שבתוכו.  אפילו הסיפור שלהם, בלב פרשת 'כי תשא' (מלשון נישואים) מעורר את הלב באהבה גדולה.  וכמובן שכל ענייניהם הם נקודות שאפשר לגעת בהם חלקית גם היום.  ובלב כל מהלכינו, בלב התורה, בלב הנשמות של עם ישראל, ישנם הדברים האלה ה'כתובים על לוח ליבנו'.  ולמי שאינו מרגיש זאת, עכשיו זה הזמן לחקוק את הרצון והאהבה האלה על ליבם, ולהתמלא מהם בכל עגלי הזהב שנעבור, בכל קולות המלחמה שאנו שומעים ומשמיעים, בכל השברים והמשברים, ובכל רגעי הגבורה הגדולה.  וכשנחזור אליהם נזכור את לב הסיפור של התורה, של הר סיני, מקום חופתינו, ופתיחת דרכנו אל הר הקודש, אל חדר המיטות, אל זיווגינו עם ה' לעולם.

אמן.