מחשבות בין יום ירושלים למתן תורה

ב"ה

באמת קשה בזמנים אלה לא לדאוג.  אולי לא רק בזמנים אלה, אולי בכלל העולם הזה – בגלל סופיותו וגבולות הגוף והנפש – אינו משחרר בקלות מן הדאגות.  אבל קשה זה לא אומר בלתי אפשרי.  אפשר להתגבר, למצוא אמונה, לראות אור, לדעת – כמו שכתב טולקין במילותיו העמוקות – שיש אור ויופי מעבר להכל, ששום חושך לא יוכל לגעת בו. 

ונראה לי שיש (לפחות) ארבעה דברים שניתן לגעת בהם, ארבע עבודות שיכולות לפתוח לנו שער מעבר לדאגות והחששות, הפחדים והקשיים, שלא רק ייתנו לנו אויר לנשימה, אלא גם יכולים להאיר לנו דרך לחזור אל הקשיים ולהתמודד איתם.  את כולם מאירים לנו גדולי עולם, הצדיקים האמיתיים, נשמות כלליות שפתחו ופותחים לנו שערים אל האור והאמת. 

הנקודה הראשונה (וגם האחרונה) היא כמובן התפילה.  יש בתפילה פלא, סוד, נחמה שאיננה תלויה ב'תוצאות' התפילה.  כי התפילה היא ביסודה חיבור, קשר בלתי מובן בין הקטן והסופי, האנושי והמוגבל, לבין הבורא יתברך שמו האינסופי.  רק בעצם פתיחת הפה והלב להתקשרות הזו יש תנועה אל מעבר לגבולות העולם המיצר, גם אם נושא התפילה כל כולו אחוז במיצרים.  האמונה הפשוטה שיש אחד מעבר לכל שאפשר לתקשר איתו ולשתף ולבקש ממנו יכולה לפתוח ערוצים חזקים של שפע בטחון וכוח.  וככל שהתפילה כנה יותר, עמוקה יותר בלב, שופעת ממקום חשוף ואמיתי, היא מחברת יותר אל השורש, ונותנת כוח וחיות, כמו שר' נחמן האיר – "תפילה לאל – חיי", זה שורש החיות שלי. 

העבודה השניה שניתן להיפתח אליה בכל עת היא התורה.  זה לא רק שקיבלנו אור מלמעלה, דיבור אלוקי שמלווה ומכוון אותנו.  זה בעצמו דבר גדול, אבל עניין התורה עמוק יותר.  כי התורה היא בכתב ובעל פה, מודיעה לנו ממעבר, ומעוררת מבפנים.  במפגש אמיתי עם התורה איננו מגלים רק את מה שה' דיבר, אלא גם מה שהנשמה שלנו מהדהדת ומאירה בזה.  עצם הלימוד, כאשר הוא נעשה בלב שלם ובאמיתיות, פותח חיבור שלנו עם עצמינו, עם התורה החבויה בנשמתינו, שרק צריכה מרקע של דברי התורה האלוקית כדי לעורר אותה.  וזהו סוד ויסוד תורה שבעל פה שנותנת אין ספור הארות, כמויות אדירות של כוח.  אם רק נחפש אותה.

העניין השלישי הוא 'דיינו'.  השיר הזה שמגיע בסוף 'מגיד' של ליל הסדר, מאיר נקודה מדהימה בחיים.  החיים שלנו פה בעולם מלאים בנקודות של הארה וחיבור. אמנם יש שטף של קשיים וכאבים, ולאחרונה נדמה שהם מתגברים, אך תמיד יש רגעים שבהם נגלה – אם נעצור לשים לב – שהכל היה שווה רק בשביל זה.  זמנים שבהם אפשר לומר, כמו יעקב שבהסתכלות כללית ברגע מסויים על חייו אמר 'מעט ורעים היו חיי' ובכל זאת כשפגש את יוסף אמר:  "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך".  כל חייו היו שווים בשביל הרגע הזה.  ויש לא מעט רגעים כאלה בחיי כולנו.  כל הייסורים, כל הכאבים, מתגמדים באותם רגעים ונשאר רק ערך החיים עצמם, העולה הרבה למעלה מכל שיפוט. 

כך הרגשתי השנה ביום ירושלים, שאמנם מציין אירוע שעוד לא נגמר, תהליך שאנחנו באמצעו ושקשייו מרובים.  הגענו להר הבית, אך כל המקום רווי מתח.  חזרנו לארץ ישראל, אך רק באותו רגע גילינו כמה בעיות יש לנו בתוך עמינו, כמה מתחים לא פתורים, ופגמים אין ספור לתקן.  ובכל זאת – אשרינו שהגענו לכאן, אשרינו שאנו זוכים להתפלל בעיר העתיקה, בכותל, למרות שדווקא שם ניכר כמה רחוקים אנחנו מהחלום הגדול.  הנס הגדול שווה להתרפק עליו לעד, ולומר – תודה, לא משנה כמה ארוכה וקשה הדרך.

וזה מקשר אותי לנקודה הרביעית, שורש התחזקות עוצמתי מאין כמוהו – החיבור והשייכות לעם ישראל.  היכולת לרגע להשכיח את בועת הפרט שלי ולזכור שבעצם נשמתי הנני חלק מדבר גדול וענק, כנסת ישראל שמכנסת בתוכה כל כך הרבה אוצרות מאירים, מאירה את נשמתי עד שכל פגעי הזמן ומכשולי הפרט, כל הצרות הקטנות מתגמדות.  הם לא יעזבו אותי, ואצטרך לעבור את כולם, אך משמעותי הפנימית בתור אבר קטן של נשמה ענקית זו מזכירה לי שבשורש אני ואנחנו דואים מעל הכל, אינסופיות רוחנית ואפילו גשמית שמכילה עולם ומלואו.  אור החיבור הזה מעורר גדלות בנפש, מזכיר לכל נשמה מה היא באמת ומתוך כך אינה יכולה להיות מושפלת לגמרי בעולם הביטוש שאנו חיים בו. 

ומתוך חיבורים אלה, מתוך רגעי תודעת גדלות אלה, חוזר אני אל הקשיים והפגעים, אל הדאגות ואפילו הקטנות שאין מנוס מלחיות בהם ולהתמודד איתם, ומרגיש שוב שיש בי אור, שיש בי משהו שיוכל לחבר ולהשפיע, ולו בצורה קטנה אחת, להעלותנו.

אשרינו שזכינו, ומתפלל שנזכה עוד ועוד, בזכות הצדיקים הגדולים המאירים לנו, ולמען ה' אהובינו שרוצים אנו שאורו ישטוף את העולם, להתעלות ולהעלות.

שבת שלום

רז