ניגון רוחו של משיח

כל שנה אנחנו מייחלים לאותם ארבע מילים שנופחות בנו רוח חיים.  בכל שנה הרגע הזה הוא רגע של פתיחה עצומה, של גאולה, של לב שמתפעל שוב מהחיים אחרי תקופה של פחד ומתח.  אך השנה צריכים אנו את הרגע הזה, את המלים האלה, את התפילה הזו יותר מאי פעם.  צריכים אנו לשמוע את הקול של התורה שכידוע נאמרה (גם) עלינו.  מחכים אנו לשמוע את מי שיקרא בתורה, קורא לקב"ה ומבקש "ותחי רוח יעקב אביהם". 

כי שנות ההסתרה, שנות אי הידיעה שבהם את יעקב, את ישראל אבינו שמענו רק אומר - שכול שכלתי, שנות השבר והפחד, הייאוש והאכזבה - שנים אלה לווו תמיד בזיק של תקווה שבכל פעם נגוזה.  כך בימי אחי יוסף, כך באין-ספור פעמים בתולדות עמינו, כך בימינו אנו.  כל משבר, כל אובדן, כל איום מביא איתו את שברון הלב ואת האשמה, את הרגשת ההחמצה על פוטנציאל שנגדע ונשבה. 

אך מאז ימי משפחת יעקב אבינו יודעים אנו בתוך-תוכנו עוד דבר:  מאחורי הכל יש סוד מאיר של גאולה.  איננו יודעים מתי יוסף יתגלה, מתי נדע איך נגאל באמת, ומי יהיה פתאום מושיע גדול.  אבל יש לנו את התורה הזו, של פרשת ויגש.  כפי שאמר זאת גנדלף ב'שר הטבעות' - "ייאוש הוא למי שיודע את הסוף בבירור.  אנחנו לא."  מתחבא בעולם, ובתוכנו, נקודה של ישועה.

שירו של חנוכה - מעוז צור ישועתי - מלא בהארת הנקודה הזו.  לפעמים הישועה היא פתאומית ומיידית, כמו בפורים.  ולפעמים 'ארכה לנו הישועה ו(כביכול) אין קץ לימי הרעה', אבל בסוף הישועה מגיעה, והאור בוקע מתוך החושך.  וכפי ששרים אנו בחג הזה - זהו אינו סיפור אחד, אלא גלות אחר גלות, גאולה אחר גאולה. 

ואכן הרגע של התגלות יוסף לאחיו הוא מרגש ועוצמתי.  אך בראייה רחבה ועמוקה, יותר עוצמתית היא תחיית יעקב.  הרגע של ההתגלות, כאשר כל המסכים נופלים ואויב הופך אוהב, איום הופך ברכה - רגע זה הוא שיא אחד.  אבל כאשר יש התעוררות כללית של מהלך שלם של עם, של המסע העמוק אל אור ה' בעולם, של כלל ישראל ובכללם רוח הקודש, אותה התקשרות עמוקה בין הנשמות של ישראל ואור ורצון ה' בעולם שבלעדיה אנו מגששים באפילה תמיד - התעוררות זו מקיפה את חיינו.  אין זה רגע ישועה פרטי, הצלה נקודתית ממוות ותהום בטוח, אלא חזרה לדרך חיינו האמיתי, וידיעת השגחת ה' עליה תמיד.  כאשר יעקב מתחייה, מתחיים כולנו.  הרוח נושבת מהגזע והלב של עמינו הקדוש אל תוך הענפים המרובים, מפיחה בהם חיות ואור ואש. 

כי תמיד חיינו הם מהרוח בשורשם.  אמנם אנחנו עם שצריך את הגלות האור בתוך החיים, בתוך המציאות.  חנוכה אינה אמיתית עד ש'זאת חנוכה', ו'זאת' היא כידוע ללומדי הזוהר והפנימיות מילת מלכות.  רק כאשר אפשר להצביע ולומר - זאת הגאולה - נוכל לדעת שהיא נוכחת.  אך שורש החיים הוא ברוח, רוח אלוקים המרחפת על פני המים, רוחו של משיח שנושב בתוך המציאות, רוחה של התורה שתמיד דוחפת את החיים אל ייעודם. 

ובאחד מהתורות של חנוכה שלימד רבינו נחמן, מאיר הרבי את הצורך למשוך רוח כדי להחיות אותנו ברגעי חסרון.  בתחילה הוא מדבר על אנחות, וכמה יקרות הם להמשיך חיים מחיות התורה של ה', שנאסף ע"י צדיק שדבק בתורה.  אנחותינו - הוצאת רוח והכנסת רוח חדשה - מאפשרת לנו לקבל רוח חיים חדשים אל תוכנו.  אך בסוף התורה הזו, תורה ח' בליקוטי מוהר"ן, מאיר רבי נחמן שהסוד העמוק הוא ניגונים, שממשיכים רוח כמו כינורו של דוד, שמשך רוח צפונית, צפונה, אל לב החושך כדי לעורר ולחבר.  יש בהוצאת הרוח העמוקה של שירת ניגונים כדי לחבר אותנו. "מכנף הארץ זמירות שמענו, צבי לצדיק, רזי לי רזי לי", ניבא ישעיהו, ופתח שער להתחבר לרוח הקודש האמיתי - דרך הניגון. 

וכך מאירים חז"ל - את הבשורה על קיומו של יוסף קיבל יעקב רק כאשר נכדתו, שרח בת אשר, שרה לו את הבשורה בשיר.  החיות שבה ליעקב דרך ניגון.  והוא עצמו ידע קצת מזה כאשר שלח ליוסף את 'זמרת הארץ בכליכם', ובכך ניבא שיוציאו האחים את 'בנימין ואת אחיכם אחר' הלא הוא יוסף.  \וכך אנחנו היום, יום 'זאת חנוכה', מחכים ומצפים להתעוררות של רוח, להתעוררות של עם ישראל באמת, של רוח קדשנו, רוח אפינו משיח ה'.  וביום זה שכבר השלמנו את מלאכת הדלקת הנרות, צריכים אנו לעורר את רוח הניגון, את רוח הצדיקים, כדי 'להחיות עם רב'. 

ובעזרת הניגונים, האמונה, הרוח הפנימית הטבועה בתוך ליבנו מאז, נזכה לשמוע בשורות גדולות וטובות, בשורות שרק ניגונים ייתנו לנו כוח להאמין בהם, ונזכה לתחיית הרוח, רוחו של משיח, במהרה בימינו.

שבת שלום

'זאת חנוכה' שמח

 רז