עיוני פרשת המוות

לעילוי נשמת אבי מורי משה בן יהודה אריה ז"ל

זאת התורה אדם כי ימות באהל. שלל פירושים ומדרשים נדרשו על פסוק זה, אך גם במשמעותו הפשוטה אפשר להעמיק הרבה. כי יש תורה שלמה של המוות. ופרשת חקת מאירה (ומסתירה) חלק מהתורה הזו. השנה הפכה לנו המפגש עם המוות קרובה ומול הפנים ממש, בין אם אחד המתים היה במשפחתינו או לא, כולנו הרגשנו את הנוכחות של הכוח הזה בחיים שלנו. ומכאן שהתורה שלו היא חיונית לנו היום יותר מתמיד.

ובפרשה שלנו יש (לפחות) שלושה רבדים של התורה הזו. הראשונה, בסדר הפרשות ובסדר המפגש, הוא העניין של הטומאה הבאה איתו. אי אפשר להתחמק מכך שיש צד של המוות שמטמא אותנו, נותן לנו את התחושה של מרחק מקדושה, מה', משאיפותינו. כל מי שחווה מפגש זה באופן ישיר נשאב לקושי הרוחני הזה. הדבר אינו מעיד דווקא על שבירת קשר עם הבורא, או על נפילה, אלא פשוט על קושי פנימי שכל אדם חווה אותו בצורה כזו או אחרת. והתורה מצווה עלינו להתייחס לכך. טומאה זו דורשת תהליך של לפחות שבוע כדי להיטהר ממנה, אך הזמן אינו מספיק. הלימוד הוא על חיפוש של נקודה מיוחדת בעולם – פרה אדומה – שרק דרכה ניתן יהיה להיטהר באמת. ורק אחרי תהליך מפורט של טיפול ביצור מיוחד זה, והזייה (ממש) על ידי כהן טהור עוברים אנו את כל התהליך אל הטהרה.

לימוד זה מאיר נקודה עמוקה על מציאות המוות בחיים: היא משפיעה חזק. אי אפשר פשוט ללכת למקווה, לשטוף את עצמינו ולעבור הלאה. מורכבות וקושי התהליך מעיד על דרך ארוכה יותר להתמודדות. ויש כאב, אפילו רוחני בתהליך. "הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי." במובן הפשוט של המלים משמעותו שצריך להתחטא – להתנקות על ידי הזיית המים המעורבבים באפר הפרה האדומה – כדי להיטהר. אך אי אפשר להתעלם מהשורש של המילה הזו – חטא. צריך לעבור מהלך שבתוכו נרגיש את עצמינו חטאים. הדבר קצת מרגיש חלק מהחמש שלבים המפורסמים של התמודדות עם מוות – אשמה – שלמרות שאין שום היגיון ברגשות אלה הם מופיעים, כחלק מתהליך הניקוי.

הלימוד השני שהתורה מלמדת מופיעה מסיפור נחש הנחושת. כאשר הקב"ה שלח נחשים כדי להעניש את עם ישראל – להאיר להם שדרך מחשבותם מובילה אותם אל חיק המוות – נפתחה דרך מקורית לתשובה וחזרה אל החיים: להביט אל צורת נחש מנחושת. והדבר עמוק מאוד. נראה שהמסר הוא – גם אותו דבר שמביא את המוות יכול להיות חלק מריפוי הגוף והנפש. כמו תרופה הומאופטית המפגש הישיר עם מקור המוות פתאום מחזק את החיים. וכמו שחז"ל האירו, אין נחש הנחושת מביא רפואה, אלא ההכרה שהוא מביא שבעצם הכל נובע מה', ומתוך כך אפילו שליח המוות יכול להפוך לשליח החיים. ולפעמים לימוד זה הוא נחוץ כדי באמת לעבור את פגעי העולם הזה – להביט בעיניים של מה שנראה לנו כמוות ולדעת שגם פה ה' יכול להביא חיים, ובכל דרכיו יתברך יש ריפוי.

והלימוד השלישי, הנלמד בפרשתינו רק בהקשר של צדיקי עליון, הוא שהמוות גם יכולה לכפר. כך נראה ממות מרים וסמיכותו לפרשת הפרה האדומה, כך נראה ממות אהרן, וכך התורה אפילו מספרת על הגזירה שנגזרה על משה ואהרן במי מריבה – 'ויקדש בם'. יש קדושה וכפרה שבאה לעולם דווקא ממות הצדיקים. זהו לימוד שמצד אחד לא היינו רוצים ללמוד, ומצד שני הוא פותח את הבנה עמוקה של מושג ההלולא. מכיוון שמוות אינו סוף, אפילו לגופם של צדיקים, הרי שהמעבר שהוא מבטא מטהר את העולם, פותח תודעה חדשה שיכולה להיות מקווה מטהר לעם שלם. אפילו אצל כל אדם פרטי נראה שהמיתה מכפרת על כמעט כל עוונותיו של אדם, וכאשר מדובר בנשמה כללית, הפטירה פותחת שערים.

ובזה המעגל נשלם, והמוות הופך את פניו ממבעיתים ומפחידים, מדבר שהננו רוצים לברוח ממנו לדבר שיכול להביא גאולה לעולם. אין אנו מחפשים את זה, ומעדיפים את הגאולה הבאה על ידי חיים של אנשים השואפים לקדושה, אך מכיוון ש'על כרחך אתה מת', והארה זו איננה עוזבת אותנו, צריך וכדאי שנלמד את עומקו של העניין.

כל הלימודים האלה לא מובנים עד הסוף, הם אינם יכולים להיות מוסברים לאדם שעדיין חי בעולם, ונדרשים איתם הרבה תפילות ובעיקר אמונה. אמונה שיש מציאות מעבר לזו החושנית שלנו, אמונה שה' עושה טוב בעולם, אמונה בנצחיות הנשמה. ומתוך אמונה זו תצמח בנו אור פנימי המלווה את כל כאבינו, את כל תחושת האובדן. ומביטים אנו אל סמל המוות, אל הנחש, ומגלים חיים פנימיים אמיתיים.

כך היא הארת התורה, וכך היא תפילתי, ואולי גם תפילתכם. יהי רצון שנזכה להאיר את האור על מחשכי המוות ולמצוא את הדרך האמיתית לחיות איתו ולהאיר עליו עד ש'בלע המוות לנצח.'

שבת שלום 

רז