שאלת ויגש

תמיד סביב פרשת 'ויגש' עולה בי השאלה. היא דוחפת ו'מנג'זת', לא נותנת מנוח, כי החיים (האמיתיים) תלויים בה. הגאולה מחכה לה, ואפילו הצדיקים הגדולים אינם יכולים להכריח אותה. והשאלה נמצאת אצלי, אצלנו, אצל כל אחד ואחת כי זה כל האדם.השאלה עולה מתנועה אחת פשוטה של אדם אחד שברגע החליט לא רק לא לוותר אלא לסכן את הכל בשביל... בשביל אחיו ואביו ודרך ואמת ומה שהיה נראה לו הרצון של הקב"ה. זו היתה תנועה נועזת ומסוכנת... והיא פעלה. ויגש אליו יהודה. לפני 'ויגש' היה יהודה כבר אדם שהיה מוכן להעז, גם אם משמעותו להעז ולטעות. אך ברגע הזה שם יהודה בצד את כל חייו, את כל חלומותיו, את כל תפיסותיו ואמר – 'אני אגש: אגש אל המצרי הזה, אגש אל ה', אגש אל עצמי. אינני באמת יודע מה אני מתכוון בגישה זו – להילחם, להתקרב, להתמסר, לקבל עליי את הדין – אבל אין אני יכול שלא לגשת. ותנועה זו פתחה את הסכר, את דמעות יוסף, את הגילוי הגדול, את הגאולה, את הדרך החוצה מהתקיעוּת שפקדה את משפחתינו (בעתיד העם שלנו).הוא עשה זאת בשביל יעקב וצערו הגדול, שבחלקו נגרם על ידי יהודה עצמו. הוא עשה זאת בשביל רגשות האשמה של אחיו, ובמיוחד ראובן, שלא היו יכולים לשאת עוד כישלון. הוא עשה זאת בשביל בנימין וצעירותו, בשביל הסיכוי הקטן שבנימין החזיק שיש תמימות בעולם עדיין. ובלי לדעת זאת הוא עשה זאת בשביל יוסף, כי בלי גישה זו לא היה אפשר לחצות את הגשר, את הגבול והמחסום הגדול שנבנה בין יוסף ואחיו.ומתוך כך עולה השאלה בי, ונראה שהיא עולה אצל רבים בצורה כזו או אחרת. מה ידחוף אותי לגשת? מה הדבר שהוא כל כך יקר לי שאיני יכול לעמוד בצד ולוותר עליו? מה הדבר, או האדם, או הדרך, או האמונה, שבעבורה אמסור את הכל, ואכניס את עצמי איך שלא יהיו התוצאות.בחלק מעם ישראל רואים אנו תשובה בימים אלה – הארץ שלנו, העם שלנו, הדרך שלו היא שווה להילחם עליה, למות עליה, לוותר על העיסוקים שלי והחיים שלי עבורה. זהו רגע של 'ויגש', וכך רש"י מביא אחד מפירושיו למילה – הגשה למלחמה. ומתפלל אני, כמו כולנו, לשלום הניגשים, להצלחת תנועתם, אבל לא פחות אני מתפלל שה'ויגש' הזה יפתח שערי גאולה שאיננו מכירים, שאיננו חולמים בחלומות העמוקים ביותר שלנו שהוא קיים.והשאלה קיימת ברובד הכללי, כמו המלחמה, וברובד הפנימי והאישי גם כן. הוא קיים גם בכל בית, בכל זוגיות – מתי באמת אגש לאשתי, לאישי, ואהיה מוכן להתמסר? מתי אגש לחברי, לחברתי, לקהילה שלי? כי יש פירוש אחר של 'ויגש', אותו מביא רש"י גם כן: הגשה לפיוס. ופיוס זה, כמו בין יהודה ויוסף, הינו אישי, אך יש לו השלכות גדולות על עם ישראל לדורות. הוא פיוס שאנו מייחלים לו ועדיין לא התגשם לגמרי בדרך הפנימית והארוכה של האומה.והיום התנועה הזו נדרשת ביתר שאת. אמנם המלחמה הוציאה מאיתנו ביטויי אחדות, ויכולת להכיל ולהבין ולהתחבר מעבר למחלוקות. אך זהו רק פתח והוא חלקי. ה'ויגש' הגדול עוד לא התממש, וברגע זה צריכים אנו אותו בגדול מאוד. מה ידחוף אותנו לשם? על מי יהיה אכפת לנו מספיק כדי לגשת?ובזה אני מגיע לפירוש השלישי של רש"י, אותו אולי אנו צריכים יותר מכל דבר אחר בזמן זה: הגשה לתפילה. כי יש בנו, בעם הקדוש הזה, הרבה תפילות גם היום וגם בעבר. אך יש סוג של תפילה שהוא 'ויגש', שנכנס אל הקשר העמוק עם הקב"ה מתוך אהבה גדולה, מתוך מסירות, מתוך רצון באמת להביא את עצמי ואת העם והעולם שלי אל הדבקות שרק דרכה יהיו חיים אמיתיים ונצחיים פה בעולם. ויש שמתפללים כך היום, ויש שרוצים להתפלל כך. יש ניצוצות של תפילה עמוקה, אך עכשיו, בעת הזו, בפרשה הזאת, בפרשת הדרכים הזו, אני שומע את התורה קוראת להיכנס עוד פנימה עם התפילות, להעמיקם, להרגיש בהם את האמירה: "בי אדני" שאמר אותה יהודה (לפי הזוהר) בתפילה גדולה לפני אלפי שנים. כוחך, רבונו של עולם, נמצא בתוכנו. ה' שפתי תפתח, ותן לי לדעת ולחיות בידיעה שאתה בתוכי, ש'אורייתא וישראל וקב"ה חד הם', שאין לי ולנו עניין אחר, זוגיות אחרת, רצון אחר בעולם. תגלה בנו את הרצון הגדול להיות עבדי ה'.ושוב השאלה – מה יוציא את התפילה הזאת, עבור מי מוכנים אנחנו? מוכן אני?אין לי תשובה ברורה, הייתי רוצה לומר עכשיו – עבור החיילים, עבור הישובים היקרים של עם ישראל, עבור בני משפחתי, עבור אשתי, עבור העולם הזה ההולך ומשתגע, עבור נשמה אחת חטופה. ועד שאגש, עד שניגש כולנו, לפחות יש בנו את השאלה, ואת התפילה הנלווית אליה – אנא פתח בליבנו את הרצון, את הכוח, את העזות, את האהבה, את המוכנות לגשת – למלחמה, לפיוס, לתפילה. גלה לי ולנו את הנקודה שתדחוף אותנו קדימה בגבורה אל הנצחון, ואל האחדות, אל הגאולה הכללית והפרטית של כל חטוף וחטופה, של כל אחד ואחת שגרים בסכנה. תפתח בליבנו לגשת אליך באמת, ביחד וכל אחד לחוד, למענך אם לא למעננו.

שבת שלום

רז