שלשה דרכים לארץ ישראל (ובכלל)

הדרך שעשו שנים עשר המרגלים בשליחותם לתוך ארץ ישראל היוותה אבן דרך לתנועה שכולנו צריכים ללמוד מאז ולעולם על הדרכים הרוחניות שלנו.  הם עמדו מול מבחן שכולנו פוגשים יום יום, בגדול ובקטן, והשאלה איתה הם התמודדו היא שאלה תמידית.  ואם אמנם המרחב היה השורשי, הגדול, העמוק ביותר שיכול להיות – שאלת ארץ ישראל – ההתמודדות היא אוניברסלית ופולשת לכל מרחב רוחני שיש לנו ולפנינו. 

אותם מרגלים לא נקראו מרגלים בזמנם.  הם היא שליחים.  "שלח לך אנשים", אמר לו הקב"ה למשה.  והוא שלח אותם – עם שאלות ובדיקות מנחות, עם חיפוש מפורש ומכוון – להבין ולתאר את הארץ והעמים היושבים בה.  אולי הם נשלחו כדי לתכנן התקפה, אולי נשלחו כדי לעורר רצון לארץ.  ואולי, כפי שהזוהר הקדוש מציג, הם היו שליחים של המנהיג הגדול שלא יזכה בעצמו להיכנס לארץ, והם היו יכולים להביא לו את הטעם הראשוני שלה. 

אך כולם מסכימים שלכתחילה המרגלים היו אנשים כשרים.  צדיקים גדולים עם מחשבה טובה ואלוקית בתוכם.  אך משהו קרה, ולפי המדרשים נראה שהדבר קרה מהר מאוד אחר צאתם.  משהו נשבר, משהו התגנב לתוך דעתם שהפך אותם משליחי קודש לזוממים את מה שייהפך להרס הגדול.  החוויה הקרבה של גילוי הארץ, שמסתמא היתה בתחילה מקור לציפייה וכיסופים, הפך מהרה למסע דיחוי וייאוש.  ובבחינת המשבר ותגובתם, ותגובת יהושע וכלב כנגדם, יש לנו לימוד עמוק וחשוב בדרכנו בארץ ובכלל.

מתוך דבריהם בחזרה (וחז"ל מאירים: "וילכו ויבואו", כביאתם כך היתה הליכתם) נראה שמסעם בארץ הוליד בהם מסקנת ייאוש, שהפך מהרה לחוסר רצון.  בפגישתם עם מציאות הארץ הם הרגישו שהמחסום גדול מדי.  וכידוע אפשר לקרוא בהרבה דרכים את מחשבותם – אולי היתה זו ההרגשה של "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם", ההרגשה העמוקה שהם לא היו שווים.  אולי היתה זו התובנה של דרישת החיים בארץ הזו.  אחרים טענו שהמחשבה הדוחה באה דווקא מתוך הבנתם של יופי החיים במדבר, בצל ה', במחיצת נסים גלויים ומרובים.  ועוד אחרים הבינו שמה שהרתיע אותם היה מעמדם שלהם שהלך להשתנות בצורה דרסטית אחרי הכניסה לארץ. 

אך לכל המחשבות האלה מכנה משותף:  פתאום מחשבת הכניסה לארץ הרגישה מאיימת עד כדי אבדון.  "אפס כי עז העם... לא נוכל לעלות."  המפגש עם הארץ והעם שבה הולידה בהם את מחשבת ה"לא נוכל".  מה שלא יהיה הדבר עצמו שפגש אותם, בשפה החסידית קוראים לדברים אלה מניעות.  הם פגשו מחסום, פנימי וגם חיצוני, משהו ששידר – אתם לא יכולים לעבור, להצליח, לשגשג בדרך הזו.  ומניעות הם דברים שאנו פוגשים בכל יום, גדולים וקטנים, מרתיעים ומאיימים, בכל מסלול אמיתי שניקח בחיים.  אין דבר אמיתי בחיים שאין בו מניעות כאלה או אחרות.  ושאלת תגובתנו למניעות היא היא המגדירה לרוב את משמעות חיינו.

תגובתם של המרגלים ידועה, וכנראה בחוש ובגלוי בתורה – היא תגובה פסולה והרסנית.  התגובה שאומרת – 'כנראה שבגלל מניעה זו צריך לעצור, להפסיק, להתייאש' היא תגובה שאיננה תגובת אמונה, איננה סבלנית, ואינה תואמת הליכה רוחנית אמיתית. 

ומעבר לדרכם הקלוקלת של המרגלים ישנם עוד שלוש תגובות שניתן ללמוד מהם בפרשתינו.  אחת (ולא לפי סדר מסויים) היא תגובת ה-'אף-על-פי-כן'.  יש בתגובה זו הכרה של הקושי, ידיעה שהמניעה העומדת מולנו אמיתית היא.  אך אפשר להתגבר עליה, באמונה, בנחישות, בהכרה שהמציאות גדולה היא מהמניעה.  הכרה זו נובעת מתוך ידיעת גדולת ה', והכרת כוחות פנימיים שנמצאים בתוכנו בעת הצורך.  אך היא מתחילה עם אמירה חשובה – למרות הכל, אף-על-פי-כן.  מסתכל אני בעיניים בקשיים ואומר להם, יש בי עוד משהו מעבר אליכם.  ושורש תגובה זו היא האמונה במשהו שהמציאות עוד לא גילתה לי עד הסוף, אך ידוע לי בעומק על קיומו.  להגיע לאמונה זו צריכים אנו הרבה פעמים לתפילה, לבקשת עזרה מה' והמשפחה והחברים והחברות שסביבנו.  ואחר העזרה נוכל להאמין ולומר  באמת את הביטוי היקר – אף על פי כן. 

תגובה אחרת נמצאת בפי כלב בעמדו מול המרגלים – 'אם חפץ בנו ה', יכול נוכל."  יש כוח שנותן לאדם את היכולת להגיע ליעדו, לפתוח שער בלי להתחשב במה שעומד מולו.  כוח זה הוא כוח הרצון.  וכפי שכלב האיר, רצון זה שורשו ברצון ה'.  "אם חפץ בנו" – אם ה' ייטע בנו רצון, אם נעורר חיבור לכיסופים הפנימיים שלנו, מניעות הופכות ללא חשובות.  'אין דבר העומד בפני הרצון', אמרו חז"ל.  בעמדה זו, כבר אין צורך להתחשב במניעות – הרי חפץ בנו ה'.  ורצון זה נותן כוח ויכולת מכיוון שהוא ממקד ומזין באופן ישיר.  וברגעים שנוגעים אנו ברצון, כבר אין מלחמה בין מחסומים להולכים, בין המסלול למניעות, יש רק דבר אחד – רצון עמוק שכאשר הוא מצטרף לרצון ה' הוא בלתי מנוצח – 'בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך.'

והדרך השלישית שנותנת התורה ללכת מול המחסומים והמניעות, היא הדרך שה' התווה לעם ישראל בדרכם החדשה לארץ ישראל.  דרך ההמתנה.  לפעמים המכשולים מעידים שיש משהו לא מוכן מספיק, לא בשל לקחת את הדרך עד סופו.  תגובה זו אינה מיואשת, אך מכירה היא בגבולות של החיים, והצורך הכמעט תמידי לתהליך.  באמת בשביל להיכנס לארץ בצורה שתחזיק מעמד, היינו צריכים ארבעים שנה במדבר.  עם כל כאב המשבר, כנראה שמשהו עמוק היה צריך להיטבע בנו כדי שנוכל לרשת את הארץ באמת.  ודבר זה הצריך זמן.  המתנה היא לעתים התגובה האמיתית ביותר.  יש לי מניעות, יש לפניי מכשולים, אך לא אירתע מלהגיע, וכאשר אנצור את רצוני זה ויחד עם זאת אתחשב במציאות, תיולד בי סבלנות גדולה, שיכולה לקחת דרך ארוכה שבסופה נגיע בבטחה אל יעדנו.  וכנראה שעם ישראל היה צריך את העצה הזו כדי לבוא אל ארץ ישראל באמת.

כל הדרכים האלה הם אורות גדולים שקיבלנו מהמשבר הגדול.  אין טעם לשחק את ה'מה היה קורה אם?' שנוטים אנו לשאול הרבה.  יותר עמוקה היא השאלה – מה למדנו וקיבלנו ממה שבאמת קרה.  ונראה שקיבלנו בה את שלושת העצות הגדולות – אף על פי כן, רצון חזק, וסבלנות להמתין.  דרכם זכינו, ועוד נזכה להגיע לארצנו הקדושה, לדבוק בה, להיאחז בה, ולהיבלע בתוכה באמת לנצח.

שבת שלום

 רז