שתי הדרכים מול העולם

בהתבוננות אל מה שקורה בעם שלנו, בהתעוררות והתפכחות, במפגש של עם ישראל שלרגע יצא מעצמו ושוב פוגש את העולם מסביבו – על כל שנאתו ואהבתו, על כל עזרתו ומלחמותיו – רואה אני דברים שמהדהדים הארות שהתורה האירה לפני אלפי שנים, ושאלות חדשות-ישנות צפות. אחת מהן היא שאלת הקשר והבידול של עם ישראל מהעולם. ואינני מדבר רק על הבדלות, והחלטות מדיניות. השאלה נוגעת גם לנׅראות, לחשיבות של קידוש ה' וחילול ה', ומנגד בצורך לחיות את האמת ולהילחם עליו ללא קשר ל'מה יחשבו ומה יאמרו'. אברהם אבינו ידע את עומק רצונו לקנות את מערת המכפלה, לקבור את שרה בפתח גן עדן, להנציח את חייה גם במותה – פשוטו כמשמעו. כי חשיבות הקבר בשבילנו היא שהחיים לא רק שלא נגמרים במובן הרוחני, והנשמה ממשיכה לפעול ולחיות גם אחרי זמנה בתוך הגוף, אלא אותו גוף עצמו צריך מקום, מקום שמזכיר שאפילו את הגוף איננו נוטשים לנצח. ומהלך זה, שטמן בתוכו התחברות לאותו שורש של חיים – גן עדן, וקבר אדם וחוה – וכן 'מכפלה' שיש באדם בין הגוף לנשמה, היה אמת צרופה לאברהם. ובכל זאת היתה לו חשובה גם הדרך. בכל דיבור במשא ומתן, בכל שלב בדרך – 'וישתחו אברהם לעם הארץ'. חשוב היה לקנות את המערה (והשדה המקיף אותו) בכסף מלא, כדי שלא רק שהוא יהיה בידינו, שהקבר הזה לעולם יהיה קשור אלינו נצחית, אלא שכל באי עולם, בפרט עם הארץ, יכירו ויסכימו. ובאמת נראה שאברהם עסוק בקשר שיש בין המהלך הרוחני שלו והעולם. חשובים לו מאוד חבריו – ענר אשכול וממרא – וחשוב לו גם אליעזר תלמידו. והוא אינו רץ להשתלט על ארץ כנען המובטחת. "גר ותושב אנכי עמכם", ובכל מקום נהגו עבדיו ורועיו לחסום את מקניהם מלאכול בשדות זרים, אף אם ה' כבר הבטיח שארץ זו תהיה שלו. בכל ההתקשרות שלו עם פלשתים חשובים לו הוכחות והסכמים, ומהלך זה מחלחל עד ימינו – לפעמים לטובתינו ולפעמים לצערינו בפגיעה אנושה בנו. כי אברהם אבינו עסוק בקידוש שם שמים, ונזהר כמה שאפשר להאיר את מהלכו לעולם, ולקבל את הסכמתו. בשורש, 'אחד היה אברהם' – הוא בעבר אחד של הנהר והעולם בעבר השני. אך הנׅראות והקשר עם העולם הם קריטיים למי שהובטח לו – "ונברכו בך כל משפחות האדמה". יש מחירים וקשיים הנובעים ממחשבות אלה, אך כיון שהמהלך שלו – ושלנו – הוא שאיפה עולמית להארת שם ה' בעולם, אי אפשר לוותר ולהתייאש מן העולם. אך בנו הוא יצחק, שכבר מלידתו לא התחשב בעולם, בתפיסותיו, בהבנתו, ברגישויותיו, במה שמקובל. יצחק בא ממקום אחר, מקום של גבורה עילאה, שמוכן להקריב ולהיבדל כדי ללכת בדרך אמת. במפגש שלו עם פלשתים אינו מהסס לומר – 'אתם שנאתם אותי'. הוא מפגין אהבה לאשתו בצורה שאינה מתביישת מן העולם, ונלחם עם עבדי פלשתים על הבארות של אביו. ורבקה אשתו, שגדלה בעולם הרמאים של ארם, בבית שגדל בו לבן ובתואל אביו, חיה חיי טוב וחסד בלי בושה. וכאשר נשאלת אם תלך לחיות חיים לא ידועים עם יצחק, בלי להכיר אותו, וכנראה למפרע כנגד רצון משפחתה, היא אינה מהססת לומר 'אלך'. יש משהו בזיווג הזה שחי את האמת שלו בלי להתחשב בסביבה. הם חזקים מספיק, והם יודעים את העולם – את הרוע והרמאות שיש בו. אפילו הרגע בו הולך יצחק (לפי המדרש) לקרוא להגר להתחתן עם אברהם – מהלך הזוי בכל קנה מידה – אינו נובע מצורך להתייפות על העולם. מבחינת העולם ברור שיצחק הוא יורש שצריך לבסס את מעמדו, ומכל האנשים דווקא הוא אינו צריך לעשות שלום עם ישמעאל והגר, ובכל זאת הרגשתו היא קשורה לאמת שבדבר ולא למה שנראה לפנים. וממנו מקבלים אנו הרבה כוח של גבורה – לעשות את הדבר האמיתי והנכון גם אם העולם לא מבין, גם אם העולם הוא שקרי, גם אם צריך להילחם כנגד כולם. כי כוחו נובע מן המוכנות של העקידה, ואפשר לומר שברכת בלעם – 'עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב' – היא ברכה שמקבלת הרבה כוח מיצחק. ועל פניו שני המהלכים האלה הם סותרים, דורשים צרכים הפוכים. חלק מהשאלות הגדולות של מלחמתינו היום נובעות מתוך הסתירה הזאת. יש אמת עבורו אנו נלחמים, אבל יש עולם שלם שמביט בנו. כמה צריך להתחשב, וכמה לדחוף לאמת צרופה ולהאמין בה ולהתעלם מהשקר והצביעות, מן העין המכבידה של עולם שלא מבין – אלה הם שאלות גדולות עתה. אך מכיוון שהתורה מאירה לנו את כוחם של שני הדרכים, נראה שדרך ישראל האמיתית היא משולבת. אברהם ויצחק, שרה ורבקה הם כולם אבותינו ואמותינו. ומתוך כך נשארה לנו דרך מורכבת, שצריך לנהוג בה באומץ ובשכל, באמת ובשלום. ברור שחיינו והצלתם קודמים לכל, אך איננו יכולים לעזוב את דרכו של אברהם אבינו, שידע שכל מהותינו והעניין שלמענו אנו נלחמים הוא הארה גדולה לעולם, שלפעמים עבורה צריך להראות פנים, להתקבל, ולא רק לדחוף בכוח. ובכל זאת לא לוותר. ומתוך כך יודעים אנו שרק באמונה עמוקה בדרכינו, בתפילה גדולה לסייעתא דשמיא – הן בפעולות והן בהחלטות, והן בתוצאות, ועקשנות לשמור על אמת וקידוש שם שמים גם יחד, בחכמה ובמוכנות לזרוק הכל בשביל האמת, רק ב'שני חיי שרה', בכפילות של סיפור – האמת שקורית והדרך שבה אנו מציגים אותה לעולם (כמו שעשה אליעזר בגדלות בפרשה), שעל כן התורה מספרת את שתי הגרסאות בשלמות – נוכל להגיע לתפילה הגדולה של רש"י - כולן שווים לטובה. לנצח בדרך, להפוך את הרע לטוב, ולשרוד בגבורה את המהמורות בדרך. ובעוצמה גדולה זו, בתפילה עמוקה זו, מקווה אני עדיין שנמצא את הדרך האמיתית לצעוד קדימה, לקבל את ארץ ישראל כולה, ולקדש שם שמיים בתוכה, עד ש'יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה", להכניע את הרע ולהאיר את הטוב, ולא לוותר על אף נשמה ישראלית בדרך. בעזרת ה'.

שבת שלום בשורות טובות רז