אורות ישועה מפרשת שלח

בעת הזאת, בזמנים גדולים אלה, זמני פלא ומלחמה, זמני 'ופחד ורחב לבבך', מאירים לנו מן הפרשה שתי נשמות גדולות, שני אורות חשובים בתנועה הגדולה שלנו.  שניהם אנשים פרטיים שבקולם וברוחם הפכו אנשי כלל.  ובאמת בגללם ישנה אפשרות לכולנו לעשות תנועות דומות, להיות אנשים גדולים מעצמינו, לקבל על עצמינו את מהלך הישראליות – שמשמעותה לקבל חיים שהם גדולים עלינו.

כי באמת המרגלים (כפי שאנו מכנים את עשרת השליחים שכפרו, שללו, בגדו בשליחותם) צדקו ברוב דבריהם.  הארץ בולעת את יושביה.  רבי נחמן האיר את עומק הטוב שבאמת הזו – שכל מי שנכנס לארץ נהיה חלק ממנה ומבוטל לה – אך במבט חיצוני דבר זה הוא מפחיד.  כל האנשים שבה הם אנשי מדות – גדולים עלינו באמת – כי גדלות הארץ מרחיבה את האדם מעבר לממדיו האישיים.  ומתוך כך מולידה היא הארץ ענוה, 'ונהי בעינינו כחגבים'.  ולעתים (אולי תכופות) נדמה לנו שבאמת גדול עלינו כל הסיפור.  הדבר נכון מצד העוצמות הנצרכים פה – הן לקיום היום-יומי והן מול כל האויבים והמתנגדים – ונכון גם בהביט אל גדלות החיים, אל הדרישות הרוחניות, אל הכרת העומק והרוחב של החיים. 

ולחיות, להשיג, להצליח, להילחם על החיים בארץ צריכים אנו את כוחות השניים שראו את כל העומק והגדלות, הדרישה והפער, וקיבלו את זה.  הראשון הוא כמובן כלב, 'כולו לב' כמאמר חז"ל.  נקודתו הוא נקודת האומץ והעוז.  "אם חפץ בנו ה', יכול נוכל לה."  לראות את הזרמים והעוצמות ולא רק להחזיק מעמד אלא לאזור כוח ולהיכנס לקשרי המאבק – הרוחני והגשמי – צריך הרבה עוז רוח. 

וכלב פשוט אהב כל כך, ראה את 'טובה הארץ מאד מאד' כל כך שהוא מסר נפשו – אל מול המון ממורמר נגדו, אל מול ענקים שומרי העיר חברון.  הזוהר הקדוש מספר שהוא באמת הרגיש לבד.  יהושע קיבל ברכה ממשה, ושאר המרגלים היו בסחף של יאוש וויתור.  במקום להישבר אזר אומץ, נכנס למערת המכפלה וביקש כוחות מן האבות והאמהות הקבורים שם.  הוא הצליח לדלות כוחות מתוך עומק לבבו, מן "המים ששם גדלה האמונה", כפי שתיאר זאת רבינו נחמן, ומצא שם כוחות-על, עוצמות הרבה מעבר ליכולותיו האישיות.  וזהו שורש נשמת שבט יהודה, שבט המלכות, שמכירה שהחיים היהודיים הם מעבר לעצמינו, ומאמינה ביכולתינו לגעת במשאבים עמוקים מאיתנו.  את כוחו של כלב צריכים אנו כל כך ברגעים אלה, לזכור את הכוח האינסופי הטמון בתוכנו ולקרוא לו בעוז.

וכנגדו היתה עוד נשמה, שבסופו של דבר התגלתה כגדולה בדורו, הלא הוא נשמת יהושע, שרק נכנס לשמו המלא בפרשה שלנו.  כי אורו של יהושע כלול מכל צידי ההשפעה שאדם צריך בעולם, בפנים ובחוץ.  מצד אחד שמו כבר מעיד על התפילה הטמונה בו – הושע.  לכוח פנימי זה נוספה תפילתו של משה רבינו עליו – 'יה יושיעך מעצת מרגלים' – וכך נכנס בו כוח ממעבר אליו והפך הוא ליהושע.  אמנם הכרנו בו את השם הזה לפני כן, אך רק ברגע הזה כל עומק השם התגלה בו – השילוב הגדול בין תפילתו האישית ותפילת רבו צדיק האמת. 

ובאמת נקודה זו הנראית חלשה יותר, בהצריכה תמיכה מבחוץ, היא באמת גדלות ממש.  כי האדם צריך להיות כלול מחיבור אמיתי לעצמו, וממוכנות וביטול לקבל ממעבר אליו.  וכך איננו זרים לעצמינו אך גם איננו מוגבלים ע"י עצמינו.  ואיש או אישה ישראליים צריכים תמיד לחבר שתי כוחות אלו.

יהושע מתחילתו היה 'נער לא ימיש מתוך האהל', תלמיד וחסיד שאינו רוצה לעזוב את רבו.  וכאשר מסירות זו השתלבה עם כוח תפילתו הפנימית הפך הוא לאדם גם מלא וגם גדוש, גם לגמרי עצמו וגם לגמרי מבוטל.  ומתוך כך התגלתה בו עוד נקודה – 'היודע ללכת אל מול רוחו של כל אחד ואחד'.  ובכך בסוף הוא הוביל את עם ישראל לתוך הארץ, אותה ארץ שהיא גם עצמה, ארץ אדמה פשוטה ומוכרת, וגם ארץ הקודש ששואבת את מקורה ממקור עליון, 'אשר עיני ה' תמיד בה'.  ונשמתו שגם לא בגדה בשליחותה, אך התבטאה בעדינות ושקט יותר כלפי העם, הצליחה בסופו של דבר להנהיג נאמנה את הדור הבא אל הארץ המובטחת. 

ושני כוחות אלה – עוצמת הלב הפנימית שאין לה גבול, שמוכנה להשמיע את קולה בעוז, וידיעת הדרך לשלב את מה שיש בפנים עם קבלת השפע מלמעלה, ועם מי שנמצא מסביבנו – אלה הם השערים האמיתיים לא רק לארץ ישראל, אלא לחיים אמיתיים בעולמנו.  ובימים אלה, ימים גדולים מהחיים, מההסתוריה, מתפללים ומשוועים אנו למצוא כוחות אלה בתוכנו, הן במובן הפרטי וביותר בתוך עם ישראל, שנזכה באמת לחיות בארץ ישראל, לעמוד אל מול כל השונאים החיצוניים וגם אל מול החולשה הפנימית, אל מול קולות הקטנות ולומר בלב שלם – 'אם חפץ בנו ה' [ובאמת הוא חפץ בנו] יכול נוכל לה'.

בעזרת ה'.

שבת שלום

 רז