ברכת הארץ ויראתה

פרשות גדולות הן פרשות דברים.  הדיבורים בהם מלאים באמירות יסודיות ועמוקות עליהם מושתתות כל תפיסותינו ואמונתינו.  ואלה הם פרשות נחמה.  כל שבעת שבועות הנחמה של השנה נמצאות בטווח פרשות דברים.  ואם נוסיף עוד את שבת שובה, אפשר לומר שכל הספר הוא תהליך של תשובה ונחמה, של קימה מתוך השבר אל תנועה חדשה.

ועתה, רגע לפני שניכנס לאלול, אחרי התקומה של ט"ו באב, באה פרשת עקב - עוצמתית ודורשת, מלאת גבורה ואומץ וגם שמחה - לדחוף אותנו הלאה.  וכל כך הרבה דיבורים חזקים בה, כמו שהיו בפרשת ואתחנן.  ורוצה אני להיפתח לכולם, לתת להם לשטוף אותי, להמם אותי, ומתוך הרשימו שלהם לגדול עוד קצת. 

והיום אפתח קצת על שניים מהם, דיבורים מסוימים מתוך שפע גדול של תורה שבא להניע אותנו מעבר לעצמינו.  הראשון הוא המקור של דיבור יסודי של חז"ל, הבנה בסיסית של עבודתינו הרוחנית בעולם.  "ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה את ה'."  חז"ל למדו מכאן:  הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.  ומהטון של הפסוק אפשר להבין - ה' רוצה רק את זה, לא יותר מדי.  והגמרא עצמה כבר שואלת את השאלה - האם יראת שמים זה דבר כל כך קטן, שהתורה אומרת - הקב"ה רוצה רק את זה?  והיא עונה:  עבור משה רבינו זה דבר קטן.  בשבילנו, האחוזים עדיין באגו גדול, בתאוות ורצונות עצמיים, יראת שמים זו דרישה עצומה וקשה, אבל עבור עובד ה' אמיתי זהו רק א'-ב'. 

ומה זה אומר - הדרישה הקטנה/גדולה הזו?  על פניו משמעותה היא שהתוצאות המעשיות, ההצלחות והכשלונות אינם באמת בידיים שלנו.  ההשקעה הרוחנית הגדולה אינה נמדדת על פי התוצאות, אלא על פי הגישה הפנימית.  אם אדם מלא ביראת שמים, מרכז עולמו יהיה מציאות ה', וכך הוא יגיב, כך הוא ישפוט, כך הוא ינהיג את חייו.  בסוף, הדבר יתבטא גם במעשים, בבחירות מסוימות לחיים, אך בשורש הכל יהיה מונע מאמונה פנימית, מתוך הכרה של המציאות האלוקית בכל רגע ורגע של החיים.  הכל בידי שמים, חוץ מעמדתינו מול אותם שמים. 

ויש בזה עוד רובד נוסף לפחות.  אם הקב"ה מבקש/דורש מאיתנו יראת שמים, כנראה שתנועה פנימית זו משנה הרבה בעולם.  זוהי שאלתו/משאלתו של הבורא מאיתנו.  בשלב מסוים, בגדלות מסוימת, הדבר הזה ייראה פשוט, תנועה קלה אורגנית של אדם שמסר עצמו לה' באמת.  אך עבורנו זו בקשה גדולה, להיות אחראים על ההכרה והתודעה האלוקית בעולם.    אך בזה נראה שרק אנחנו יכולים לעשות את זה.  ואולי באמת זהו כל ייעודינו בחיים.  פעולות, מעשים, שינויים בעולם - כל אלה נפעלים על ידי ההשגחה העליונה.  אמנם סובב הבורא את המציאות שלפחות ייראה שאנחנו פועלים.  אך באמירה חזקה זו מספרת לנו התורה:  תחום ההשפעה העיקרי שלכם היא התודעה והיראה.  ושם ייראה באמת מילוי בקשתו של ה' מאיתנו.

והאור השני שבוחר אני מתוך הפרשה, שבלבי קשור הוא לראשונה, הוא השבחים הגדולים של ארץ ישראל המופיעים במיוחד בפרשת עקב.  המשפטים גדולים הם:  'ארץ עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר… ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם…תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה עד אחרית שנה."  זוהי ארץ עמוקה ורחבה, מלאת שפע ובעיקר השגחה תמידית.  וצריך אדם - איש/אישה ישראליים - להיפתח, להתמלא בגדלות הזו.  יש כל כך הרבה שפע - גשמי, ובעיקר רוחני - שאי אפשר לחיות פה במסכנות.  לא אם נהיה פה באמת.  כל דבר הוא גדול יותר מכפי שנראה, כי עיני ה' בה תמיד.  מועט המחזיק את המרובה.  ואור זה מזכיר את אורו של עם ישראל, שבשבוע שעבר קראנו עלינו:  לא מרובכם חשק ה' בכם, כי אתם המעט מכל העמים.  מעט המחזיק את המרובה.

וארצנו תואמת אותנו בזה, מאירה מלמטה ומלמעלה.  מהרריה נחצוב נחשת, ואבניה ברזל.  גדולה היא ועצומה, למרות קוטנה הנראה לעין.  ונראה לי שאת עיקר גדולתה קשה לראות בלי יראת שמים.  נקודת ברכתה של הארץ תלויה בהשגחה, ובהשגחה אי אפשר להכיר בלי יראת שמים.  ברכת הארץ תלויה היא ביראה, בהכרת הגדלות של המציאות הרוחנית בחיים.

והדבר נכון הוא בכיוון השני גם כן - ההכרה האמיתית ביראת שמים תלויה היא בארץ ישראל.  אמנם אפשר להכיר את ה' בכל מקום, וגם מעבר לעולם הפיזי, אך להגיע לתודעה אמיתית אי אפשר בלי לגעת, לחיות להתחבר לארץ ישראל.  ומתוך כך הנחה ה' את אברהם אבינו, בתחילת דרכו אל הקשר עם ה', ללכת לארץ הזו, להתהלך בה לארכה ולרחבה, עד שה' יוכל להעיד עליו:  עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה. 

וכך שזורים הם הדברים זה בזה, בפרשה שפותחת לנו את האור הגדול של היראה והארץ, ישראל והשמים.  ומבקש אני לשזור אותם גם בתפילתי - שאזכה באמת למלא את שאלתו/בקשתו/דרישתו של הקב"ה, ליראה את ה' ממש ולאהבה אותו.  ואזכה להגיע, להשתקע, להיפתח לגדלותו עומקו ורחבו של הארץ הטובה אשר ה' אלוקינו נותן לנו.

שבת שלום

רז