הארה ( מאוחרת) מהלילה השני

בלילה שבת, דקה לפני שבת הדלקנו נר שני.  הפתיל של הנר לא היה נראה שידלק אך ממש היה נראה בנס - הוא אכן תפס את השלהבת.  וזאת למרות שהכל נפל לתוך השמן לפני כן.  אשתי העירה:  זה כדי ללמד שגם שנופלים מאוד, אפשר להאיר שוב."  הארה חזקה בכניסה לשבת.  

אך כשחזרנו ראינו שהוא לא דלק הרבה זמן, והשלהבת תפסה רק לכמה דקות.  וכאן הגיעה ההארה השניה - כבתה- אין זקוק לה.  זהו מאמר הגמרא לפיה אנו פוסקים - אחרי שנדלק הנר, כבר אין לנו צורך להדליקה שוב אם היא תכבה.  אנו צריכים לדאוג שהנר יכול לדלוק למספיק זמן, שהכנו את הכל כמו שצריך.  ואז להדליק.  מה שקורה אחר כך - 'אין זקוק לה.'  אנו יכולים רק להכין - התוצאות הן על ה'.  והארה זו חשובה לכל מיני חלקים של החיים - אין אנו שולטים פה על התוצאות השסופיות.  וכמו שידענו שאחרי הנפילה הראשונה, עוד טרם ההדלקה והתנועה שלנו, יכולים אנו לקום ולתקן, באותה מידה ברור לנו שהכל בידי ה', ואנחנו יכולים רק להכין ולהתכונן - ואז - כבר לשחרר ולקבל את מה שיוצא.

ואיפה המפגש בין שתי ההארות האלה עדיין לא ברור לי, אך בלילה זה, שבו האחד נהיה שניים, נראה שאנו רק פותחים את הלימוד העמוק, ולא צריכים להסביר כל סתירה עד הסוף

רז