הדרך ליפת התואר

הפסוק הראשון של 'כי תצא' הוא פסוק עוצמתי בשבילנו בתודעה של השנתיים האחרונות.  'כי תצא למלחמה על איביך'.  למילים האלה לא צריך להלביש משהו מעבר לפשט.  וגם סוף הפסוק מהדהד חזק - 'ושבית שביו'.  מי לא מייחל שנוכל לשבות חזרה את כל שבויינו, ולראות בכך את השלמת ההבטחה - 'ונתנו ה' אלוקיך בידך'?

אכן רוויי מלחמות אנחנו - בפנימיות ובחיצוניות.  הרבה שבויים נשבו מאיתנו, ולמרות שנראה שצלחנו הרבה מלחמות, וה' נתן בידינו הרבה אויבים (גם בשנים האחרונות ממש), עדיין נראה שלא רק אשת יפת התאר בוכה, אלא כולנו בוכים בתהליך הגאולה הארוך הזה.  ונראה לי שבעומק ליציאה הזו למלחמה יש משמעות ארוכת-טווח.  זו איננה מלחמה אחת, נקודתית, אלא המלחמה הארוכה עם אויבנו (ובתורה זה נשמע בלשון יחיד, כאילו יש רק אויב אחד).  ואולי מכאן כללו כל הפירושים החסידיים בה את המלחמה - מלחמתינו ביצר הרע.  לעתים היצר מתלבש באויב פיזי שמתנגד לעם ישראל ולדרכו על הארץ, ולעתים הוא לובש צורה פנימית.  אך בכולם נדרשת התמודדות פנימית, ואין אנו יכולים לומר עד הסוף שה' נתן בידינו את אויבנו, עד שנשבה את שביו. 

וכשנמשיך בפרשה נגלה עוד ועוד מקומות לא פשוטים דרכם צריכים אנו, באופן אישי או כללי, לעבור עד השמחה שבסוף.  ובסוף הפרשה מגיעה המלחמה האחרונה, זו שאנו יודעים שלא תוכל להיות גאולה עד שנסיים אותה - מלחמת עמלק.  כי המסלול שלנו, ואולי המסלול האנושי כולו הוא מלא מלחמות, או כפי שר' נחמן מסביר - לא כסדר.  יש חלקים של החיים שזורמים כמו שאנו מצפים, שהולכים 'כסדר', אבל הרבה מהזמן הוא לא כסדר, ומאתגר.  אלה מלחמותינו - הגדולים והקטנים - ואין חיים בלעדיהם. 

מציאות המאבקים האלה בעצמה אינה סימן של בעיה, למרות הקושי הגדול.  השאלה הגדולה שעולה היא הדרך שבה אנו פוגשים אותם.  בהרבה מקרים המאבקים האלה הם מה שנותנים לנו יכולת להביא לידי ביטוי דברים שמשום מה לא יוצאים לפועל עד שהם נדרשים למאבק.  אך פנימית - רגשית, רוחנית, שכלית - המאבקים לוקחים את מחירם, ואנו נשברים, נפצעים, מתייאשים, ומוצפים ולעתים חוויות אלה הם קשים מהאויבים עצמם. 

כי תגובותינו הפנימיים מושרשים במידה שאנו מרגישים את עצמנו לבד במערכה.  בלי החברים, המשפחה, העם כולו, ולפעמים אפילו העולם, ובראש ובראשונה בלי הקב"ה, היכולת שלנו להכיל ולהצליח במאבקים הוא מוגבלת עד אפסית.  ולכך התורה אומרת שלושה שלבים של התמודדות, שבסופם נוכל לראות את האור, את ה-'יפת-תואר' שבשבי ואת הארתה.  לו היינו רואים אותה, היינו חושקים בה, ועוברים את כל התהליך עד שהיינו יכולים להשיג אותה. 

השלב הראשון והשורשי ביותר היא הידיעה שבכל מלחמה - חיצונית או פנימית - 'ונתנו ה' אלוקיך'.  ההצלחה תלויה היא במתנת ה'.  כל אי הצלחה, כל קושי ונפילה, כל רגע במלחמה צריכה סיעתא ומעורבות אלוקית כדי להגיע להכרעתה ולהתגברות עליה.  וכך גם כל כישלון דוחף אותנו להתבטל, לפנות אל שורש הכוח, ולצאת מה-'כוחי ועוצם ידי' שאופף כל התעסקות שלנו בעולם.  בשורה התחתונה, 'ונתנו ה' אלוקיך בידך'.

ומיד אחרי שהפנמנו את זה וקישרנו עצמנו אל האמונה והביטחון בקב"ה, אפשר להבין את התודעה השניה - 'בידך'.  אם ה' איתנו, כדברי כלב בן יפונה במאבק על ארץ ישראל, 'יכול נוכל לה'.  ה' יכול לתת בידינו לנצח, ובידים שלנו כבר כל כוח הבריאה נמצא.  (וכך רבי נחמן הסביר - בידיים יש 28 פרקים, כח'.  ופרקים אלה מחוברים פנימית אל 28 האותיות הראשונות של התורה, אותיות הבריאה, של הפסוק 'בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ'.  בזרימת האמונה אלינו ידינו מקבלות כח לברוא שוב את העולם, לשנות ולהשפיע בעולם המשתנה והגדל שאנו בתוכו.)  אמונה בה' מגבירה את האמונה בעצמינו, כי ה' יכול לתת הכל בידינו.

ואחר כך התורה מסבירה את התהליך עצמו, שכולל כמה דברים לא פשוטים ולא נעימים: בכי, החלפת לבושים וצורה, ובעיקר - זמן עד שבסוף אפשר יהיה להתחבר אל האור הפנימי, ה-'יפת תואר' שנמצאת בסוף כל מלחמה, ההארה הפנימית והחיצונית שלשמה אנו נלחמים.  אורך הרוח לעבור את השלב הזה תלוי הוא בהפנמת השניים הראשונים, אך נוספת פה עוד מידה קריטית ועמוקה בחיים - סבלנות.  ואיתה אפשר לעבור ולנצח באמת, להחזיר את כל שבויינו, ובאמונה גדולה לראות את המלחמה לא כרעה ומתישה, אלא כפתיחה חדשה לכיוון הגאולה. 

ה' יעזרנו לעשות מהתורה תפילה, לעשות מהתורה הזאת מהלך אמיתי בחיינו, שנוכל לזכות לאור האמיתי שנמצא בסופה.

 שבת שלום

רז