חיי מלכות שבמלכות

ובנעם עליון, בלי לחץ או תהום, מופיע עלינו יום החמישים, יום הביכורים שהתכוננו אליו כבר שבועות.  הוא גדול ועמוק, הוא מעֵבר לכל מעֵבר.  אך שלא כמו ליל פסח, או פורים או ימים נוראים, כל מהותו נבנה מספירה מתונה, יום אחר יום, שעשינו בדיוק בשביל שנוכל להכיל את היום הזה, שיהיה כלי לאורות הגדולים. 

ואם בכל זאת נראה לנו היום הזה מעבר לכלים, כמספר "אשר לא יספר", ובלתי נתפס איך יום אחד יכול להיות 'שבועות', הרי שגם לזה התכונַנו.  כי כל השבוע האחרון היינו עסוקים במלכות.  מלכות - מידה של כוח והשפעה. מלכות - מידה של אחריות מעבר לעצמי.  מלכות - שאין לה מעצמה כלום.  נקודה זו - שנוגעת לעצם העצמיות של האדם, לשאלה העמוקה של "וכשאני לעצמי - מה אני?" - היא שורש כוחו של האדם, שורש משמעותו.  שבוע שלם, ביודעין או בלא יודעין, דיבורנו ומאורעותינו סובבו סביב נקודה זו.  ואם אפילו לרגע ספרנו נכון, עבדנו כראוי, הרי שפתחנו כלי להחזיק את הבלתי-מושג הזה. 

וכשנגיע מחר לרגע שבו נוכל לקרוא ולשמוע את מהות היום - קריאת התורה, מגילת רות, הפטרה ותפילה - נגלה שהמסורת שלנו, חז"ל שסידרו לנו את התפילה והקריאה, מאמינים בנו כאנשים רמי מעלה.  יכולים אנו, לדעתם הנעלה, להכיל את הרגע בו קיבלנו את התורה, ששמענו קול אלוקים חיים מדבר אלינו מתוך האש, שראינו קולות וידענו בכל נימי נשמתינו שרוח אלוקים מפעם בקרבנו.  הארה עצומה יש בנו שבפעם הזאת, יחידה במסורתינו, נקרא בפהרסיא את מעשה מרכבה, אותה חוויה עלומה שבכל זמן אחר נאמר עליו - 'מעשה מרכבה ביחיד'.

ולרגע מהולל, נשמע ונקרא את סיפור האשה העצומה והגדולה מהחיים, אותה נערה מואביה שידעה למסור נפש באהבה עבור חמותה, עבור עם ישראל, עבור השכינה.  וכל מסירות זו נעשתה בפשטות, כאחד העם.  ושם ה' מופיע בספרה, אפילו ברגעים הפשוטים של קריאת שלום, כי האור האלוקי הוא לרגע אחד פשוט באורו, נוכח בנעימותו. 

ועל יום גדול זה נאמר, בעוצמה ובלי פאתוס, רק באמת ברורה וצלולה "וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש".  משהו ב'עיצומו של יום' נותן לנו את הכוח, את הדעת, את המוכנות לקרוא אל הקדושה.  ותנועה זו של קריאה מעטרת את כל היום הזה.  הוא היום הראשון של  'מקרא ביכורים', שקוראים כאשר מביאים למקדש את ביכורי הפירות של החיים.  ואם אמנם בכל חג ושבת קוראים בתורה, הרי שהקריאה של היום היא כפשוטו 'קריאת התורה', קריאת קבלת התורה. 

ר' נחמן, שבועות אחד גדול בחייו, לימד תורה על קריאה זו.  הוא האיר שכאשר קוראים בתורה, אין זה פשוט השמעה של דיבורי קודש, של מצוות וסיפורים כדי להיזכר באמיתותה של תורה.  קריאה בתורה היא לקרוא לקב"ה, לחי החיים, בשמו הקדוש.  כי כל התורה היא כולה שמותיו של הקב"ה, כמאמר תיקוני הזוהר הקדוש.  וכשקוראים אותה, בעצם אנו קוראים לה' בשמותיו, במטרה ורצון למשוך, לבקש ממנו חיים. 

 ובמשיכת חיים אלו, 'כי הם חיינו ואורך ימינו', מאירים ומחיים אנו את המלכות שבנו, את נקודת השורש של חיינו, כדי שנוכל למלוך, להשפיע, להתבטא, בצורה שהיא מלאה חיים, מלאה אור, מלאה קדושה, מלאה שמחה.  זוהי תנועת קריאת התורה באמת, ועל כן היום - יום המגיע אחרי 'מלכות שבמלכות' בו הכַנו את כלי המלכות שלנו, יום אורו של דוד המלך החי והקיים - היום קוראים בתורה, מתוך סיפור קבלתה, אל שורש החיים.  וכל זאת בלי חיוב ולחץ, בלי תודעת מועקה, פשוט רצון עמוק שנובע מ'כתר החיים'. 

ושומע אני, יודע עמוק בפנים את אמיתת דברים אלה, ומבקש אני היום לגעת בעצם היום, לדעת את עצם חיי, לשמוע את עצם קול האלוקים החיים שמדבר אליי מתוכי.  ואם תעלה בי רק התפילה הזו, אם אדע כל זאת רק ברצון מעומעם, גם הקצת הזה יחיה אותי לעוד שנה של קבלה ולימוד וחיים של תורה. 

בעזרת ה'.

חג שמח

רז