כלה של נחמה

יש חדש השבוע.  הסתכלות חדשה על מתן תורה, שממלא את כל פרשת השבוע.  אפשר לומר שהיינו חייבים משהו חדש - שהרי זה שבת נחמו, ונחמה פירושה התחדשות.  מתוך המוות והחורבן, מתוך הקברים שכרינו במדבר כי ידענו שנמות שם, הסתכלנו למעלה וראינו לבנה מתחדשת, ראינו אור חדש והבננו שהחיים הם אחרים ממה שחשבנו. 

והחידוש מתאים לנחמה.  כי את הקול ששמענו בהר סיני, דברי אלוקים חיים, שנותנים חיים לעם שלם ולעולם כולו אלפי שנים, שמענו מתוך החושך והאש.  במקום הענן והערפל, אותם הכרנו שנים כדבר הקרוב ביותר שיכולנו לחוות לגילוי אלוקי, הופיעו אותם דברים שבשבילנו הם פחד אימים.  החושך מאפיל על החיים, מבטא בשבילנו את הסוף, כאשר האור נכבה ולא נותר דבר אלא האימה.  והאש הוא מכלה.  ואם אמנם יש בו צדדים מאירים, הרי שראינו כמה פעמים את האש אוכלת.  ומתוכם הופיע אותו קול של חיים. 

והקול הזכיר לנו את מה שאנו מאמינים בו אך מתקשים לחיות אותו - שכל פחד בעולם מסתיר מאחוריו אלוקות, שכל חושך בעולם באמת יש בו אור גדול, שאש בשבילנו הוא: איש ואשה.  ובשורשו הוא אשה לה'.  גם אז, כפי שמסופר בפרשתינו, הרעיון הבהיל אותנו, ידענו שאפשר לשמוע קול ה' ולחיות, אך חששנו שזה לא יחזור על עצמו, וביקשנו שמשה רבינו ישמע את השאר.  עוד לא היינו מוכנים לנחמה השלמה, שמתוארת בפרשת בחקתי - "אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תזדעזעו ממני". 

ובאמת, כפי שהאיר ר' שלמה קרליבך, נחמה אינה פשוטה.  בהפטרה של השבת, אומר ישעיהו, "נחמו נחמו עמי, יאמר אלוקיכם, דברו על לב ירושלים וקראו אליה."  צריך לחזור ולנחם, לדבר, לקרוא.  הפעם הראשונה יהיה מבהיל.  וזאת מהרבה היבטים, כי השינויים שהגאולה והנחמה יביאו צריכים הסתגלות.  אי אפשר לעשות דבר בעולם הזה בפעם אחת. אפילו העולם שנברא היה צריך לחזור ולמחוק ולברוא מחדש, פעמים רבות לפני שהגענו ל'בראשית' שאנו מכירים.  וגם אז, כבר בסוף פרשת בראשית, היה צריך להביא מבול ולהתחיל מחדש.  את לוחות הברית היינו צריכים לקבל פעמיים, ובית המקדש ייבנה שלוש פעמים עד שנגיע לסוף. 

ובייחוד אותה נחמה מטלטלת המוארת בפרשה - שהחושך והאש הינם כלי לדיבור אלוקי עליון.  אין אנו מוכנים עדיין להבין זאת עד הסוף, ובכל זאת כבר קיבלנו את תחילת ההארה, ולכן זוהי שבת נחמו.  זוהי רק תחילת הנחמה, פתיחת מסע של שבע שבתות נחמה שבסופם נהיה מוכנים להתחדש בשנה חדשה ממש. 

ובכל זאת, למרות כל ההסתייגויות, הפחדים והחששות, צריכים אנו לתפוס את הנחמה הזאת.  הפתיחה הראשונה איננה שלמה, אך עליה נבנות כל הקומות מעליה.  "השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי."  ומכיון ששמענו וחיינו, האש כבר לעולם לא יחזיק בשבילנו רק פחד, אלא תקוה גדולה.  ואור גדול זה מאיר בט"ו באב שנופל השנה ממש בשבת.  ביום שהבטנו מקברינו במדבר וידענו שהגזירה נגמרה, שבו כל הפירודים בעם ישראל מתתקנים, שבו אלה שלא ניתנו לקבורה זכו לקבורה (ובזה תפילה גדולה גם להיום כמובן), צריכים אנו לחיזוק הגדול הזה.

ובהארה עמוקה של האור הזה, לימד רבי נחמן על השורש "כלה", שברוב מובניו משמעותו סוף.  כליה, ויכל, וגם המילה 'אכל' שיש לה אותיות משותפות, הם מלים של סופניות.  אך יש בשורש זה עוד משמעות, שעם ישראל מבין מאוד חזק - געגועים, כליון עיניים.  ומשמעות זו מחזיקה אותנו כנגד הכליון, ומביאה אותנו בסוף אל החופה ואל הכלה שמשמעותה שלמות ותיקון.  וכך רוב ענייני ט"ו באב קשורים לכלה, לחופה, לחתונות וחיבורים.  וכך גם האיש והאשה, ששורשם באש, ביחד יוצרים חיים, כאשר השכנה ביניהם, כאשר הדיבור האלוקי מופיע מתוך האש. 

וזוהי תפילתינו הגדולה - שהכליה תהפוך לגעגועים שיהפכו לקול ה' שיהפוך לחיים.  ויהי רצון שנראה את כל נחמותינו ותפילותינו לובשים צורה מאירה, מתוך האש והחושך, במהרה.

שבת שלום

 רז