נחמה הופכת לחידוש

והנה אנחנו, אחרי ט"ו באב, כבר עמוק בתוך עולם הנחמה.  כבר שבת שנייה, ובמיוחד אחרי השמחה הגדולה של אותו יום "שמחת לבו" כפי שט"ו באב מתואר במשנה, אפשר לומר שפנינו לראיית וחיפוש הטוב.  העיניים שיודעות לחגוג, הלב שיודע שוב להביע, אחרי החורבן, את שמחת החיים, את אורות הבנייה, את האיחוד אחר הפירוד - כל אלה עניינם של הנחמה. 

כמו ששמענו בשבוע שעבר, לנחמה אין רק שלב אחד.  "נחמו נחמו' עמי, יאמר אלוקיכם, דברו על לב ירושלים וקראו אליה."  במסורתינו, יש שבע שבועות של נחמה, המובילות אותנו היישר לתוך ראש השנה.  ואפילו בלי לדבר על שבע ספירות, או על מימדים ומידות של הבריאה, ברור שזהו תהליך.  אם כן השבת השנייה היא בעצם המפתח לעניין הנחמה, כי בה אנו מבינים לראשונה את העומק שבנחמה.  'עומק בלי גבול' כפי שתיאר זאת אביתר בנאי.  

ואולי צריך להסביר זאת בצורה קצת יותר יסודית.  על פניו, החיפוש שלנו לנחמה נובע מצער, מרצון להרגיש שיש איזה טוב, איזו אהבה, שעדיין נמצאת בעולם אחרי שחווינו את הקושי, את האובדן, את החורבן.  וכגודל הכאב והחסרון, כך הרצון למילוי, אפילו חלקי ביותר, הוא עוצמתי יותר.  וידוע הדיבור, מלא אמת צרופה, של חז"ל:  "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך".  החיבוק מבן אדם אהוב, אחרי שכבר לא נוכל לחבק את הנפטר, החיוך הגדול ברגעי הכאב הגדולים, השמחה הקטנה כאשר לרגע כל חיינו היו רק מערבולת של כאב ורוע - אלה הם מפגשינו הראשון עם הנחמה.  ורגע זה הוא קריטי.

כך באה פרשת ואתחנן ומזכירה שגם אחרי גזר-דין אפשר להתחנן, שאולי בכל זאת הוסרה הגזירה, כפי שקיווה משה רבינו שאחרי מלחמת עוג וסיחון אולי תינתן לו האפשרות בכל זאת להיכנס לארץ.  כמו שאחרי הסליחה באו לוחות שניים - אמנם לא כתובים רק ע"י ה', אלא מפוסלים ע"י משה, אך בכל זאת נחמה גדולה אחרי שבר הראשונות.  פתיחת האפשרות שיהיה מעט אור אחרי החושך הגדול, פותח צוהר גדול לחיים.  אפילו להבנה פשוטה זו צריך 'נחמו נחמו', לחזור ולנחם כי גם לזה איננו תמיד מאמינים מיד. 

אך זוהי רק שלבה הראשונה של הנחמה.  בעומק החיים כל משבר איננו רק כאב שאנו רוצים לצאת ממנו, אלא תחילתו של תהליך שיוציא אותנו הרחק מעבר לנקודה בה התחלנו אותה.  במובן הרוחני העמוק, באמונה הגדולה שלנו, לא ייתכן שעברנו את החורבן רק כדי לצאת ממנה.  חייב לבוא עם התיקון עוד משהו, עוד חידוש, עולם מלא בנופך שלא פגשנו לפני השבר.  אם התמימות נשברה, חייבת להיות לזה משמעות מסויימת.  ועל כן בעומק, לא מספיק לנו לחזור לגן-עדן, ללחוץ על ה'ריסטארט' ולחזור לנקודת ההתחלה.  חייב להיות שיצא מזה עוד משהו. 

ותחילת תודעה זו היא תודעת 'עקב'.  דבר גורר דבר, ומושך איתו עוד עניין.  הדבר בוודאי נכון גם בנפילות - הרבה פעמים אנו מגלים ששבירה אחת, סדק אחד מחליש עד שמתגלה בעיה במקום אחר - וכך הלאה.  ובנחמה והתיקון הדבר נכון כפליים.  תנועת הגאולה היא מסכת ארוכה של פתיחות חדשות, שלא ידענו עליהם בתחילת המסע.

כך בתורתו האחרונה של רבי נחמן, 'תקעו תוכחה', בה הוא מתאר בתחילה משבר גדול ועמוק בעולם התפילה - עד שהתפילה עצמה 'נבלעת בסטרא אחרא', וכל הרחמנות והטוב בעולם מתערבב ושוקע לתוך עולם אכזרי של סגירות ודין.  וכאשר בא בעל כוח גדול, ומצליח להחזיק בתפילה בעומק הדין , ב'לוע הסטרא אחרא', ומצליח להישאר שם בלי להיבלע, יש בכוחו להוציא את התפילה שוב אל מקום של אור וקדושה ורחמים.  אך התהליך אינו מסתיים שם, אלא הוא מצליח להוציא עוד דברים שנבלעו, עד שהרוע בעולם מחזיר אפילו את עצמו ומגלה אור גדול שלא ראינו לפני כן.  בהמשך התורה הזאת מגלה רבינו שגם זה איננו הסוף, אלא תחילת תהליך של התפתחות גאולה, שעוברים בה מפתיחה לפתיחה - פתיחת נבואה, פתיחת הדמיון, התפשטות אורה של ארץ ישראל בעולם וכו'.  ובלי להיכנס לעומק העניין, הרי שהיה לו ברור שתיקון וישועה כוללים הרבה יותר מחזרה ל'שגרה', אלא מביאים לאט לאט (או מהר) לעולם חדש מלא אורות שאפילו לא ציפינו להם. 

וזהו עניינה של ארץ ישראל, שזוהי פרשת שבחה.  היא ארץ עיינות ותהומות, טומנים בתוכם אוצרות שאינן נראות לעין.  אפילו הגשם שבה - 'למטר השמים תשתה מים' - היא באה מלמעלה, מזרימה עליונה.  והדבר מהדהד את 'הארץ אשר אראך', התיאור הראשון שאברהם אבינו שמע - תיאור של ארץ שממשיכה לגלות ולגלות.  בארץ ישראל אין סוף לגילויים, כי 'עיני ה' אלוקיך תמיד בה מראשית השנה עד אחרית שנה'.  וכפי שפסוק זה מספר - עניין החידוש התמידי שורשו בראש השנה, אליו אנו בונים שבוע אחרי שבוע מתשעה באב והלאה. 

כאמור, תחילת ההארה הזו באה בפרשת עקב, שטועמים אנו לראשונה - שדבר אחד בא עקב דבר שני, שכל התנועות גוררות הארות חדשות, ונחמה אחת תוביל לנחמה אחרת.  כי כידוע משמעות המילה נחמה בשורשה היא התחדשות, הבנה ותודעה חדשה אחרי קיבעון בתוך הכאב והרוע.  ולהתחדשות אין באמת סוף, 'מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית'.  אך כדי לטעום אותה צריך לחוות בפעם הראשונה שהנחמה היא לא רק רגע של עצירת הכאב ושלווה בתוך ים של אובדן, אלא תחילת תהליך.  ב'עקב' הראשון כבר מבינים אנחנו שאנו עושים צעד אחר צעד, עקב אחרי עקב, לכיוון עולם חדש, לכיוון שנה חדשה. 

זוהי הברכה שמגלים אנו, שמחפשים אנו השבת.  'ואכלת ושבעת וברכת'.  אחרי השובע חייבת לבוא ברכה, לבוא תובנה חדשה ומעשה חדש שאיננו רק מילוי ושביעה.  אמנם יהיו רגעים בהם 'תשכח את ה' '.  אך אחריהם 'זכור כי ה' הוא הנותן לך כוח'.  והזכרון הזה, וההודיה שבו, מוביל לאור חדש.  זוהי תפילת 'עקב', בשבוע השני של הנחמה.  וזוהי תפילת ארץ ישראל, בה אין ייאוש בעולם כלל, כי אין סוף בעולם כלל, כי הנחל נובע תמיד מן התהום ומוציא מים חדשים, תורה חדשה שעוד לא נראתה בעולם. 

וה' ייתן לנו אור וכוח לשים את התודעה הזו 'בין עינינו' ו'על ידינו' תמיד וכך גם כל המצוות 'יהיו בעינינו כחדשים', מתחדשים ומאירים שוב ושוב בלי סוף.  וכך הבנתי לפני כמה שנים את הפסוק - 'חדש ימינו כקדם':  תחדש ימינו כמו שפעם היית מחדש, כמו שפעם ידענו - שכל יום, כל רגע יש גילוי חדש. 

בעזרת ה'. 

שבת שלום/ רז