נר איש וביתו

יש אור בחנוכה.  כפי שגילו זאת חכמינו לפני אלפי שנים, חיכו עד ל'שנה אחרת' כדי לבדוק אם הזמן הזה מאיר תמיד, לפני שקבעו זאת לחג נצחי.  ואכן האיר האור.  כל שנה הוא מופיע, לפעמים פתאום בלי הכנה, לפעמים על רקע חושך גדול מאוד. 

אך אותו אור ראשון יש בו משהו שאי אפשר להפיג.  אמנם הלילה לקח לנו קצת זמן להדליק את האור. רוחות העולם - הפיזיות והנפשיות - נשבו חזק, מונעים את ההדלקה בעוצמתם, כאילו אומרים " אנחנו יודעים כמה זה חזק, אנחנו יודעים כמה אתה מתגעגע לזה.  ונסייע לך להרגיש - כי נקשה עליך."  אבל כל זה רק כדי להוכיח שלמרות הכל, על אף המניעות הגדולות, אי אפשר לכבות את אותו אור ראשון.  תמיד נמצא פך שמן אחד חתום בחותם הקדוש, תמיד בחושכי העולם מאיר אור גנוז, שיודע להאיר את הכל.

גם הסתורית, ישנה נצחיות.  היו שנים, כמו השנים האחרונות, שנראה שיש סבל גדול מדי, ש'אסור לחגוג', אך אין זו אמת צרופה, אלא שקר לא יהודי.  תמיד אורו של חנוכה, אורו של לילות כסלו הארוכים, ייכנס ויוריד את כיסוי הלב, נוטע בדרכו ידיעת אמונה ואומץ של תקווה. 

ונקודה פשוטה זו היא נס יותר גדול משמונת הימים שנמצאו באמתחת פך השמן.  עצם המציאה מהדהדת הלילה מעבר לכל התורות והפלפולים הגדולים של חנוכה.  נר איש וביתו.  נרו של 'איש העולם', ה' איש מלחמה, מזכיר לנו את ביתו הגדול, החרב והמאיר.  והכל מגיע אל ביתי הקט, כאילו אומר 'כקטן כגדול, ביתך הוא ביתי.'