עולה למעלה, יורדת עד התהום

שתי תנועות משלימות ישנן בפרשה, שני נסיונות עמוקים להתקרבות שנותנים יחסים מלאים עם בוראינו.  כי להיות ביחסים עם הקדוש ברוך הוא הוא דבר מורכב מאוד כבן אדם.  אנחנו הרי הננו פגומים, לא שלמים באף פרמטר, ולא יודעים איך באמת להתחבר ולהזדהות עם האין סוף ברוך הוא שלמות השלמויות, עילת העילות. 

ובכל זאת, הוא קורא לנו כמו שהוא קרא אל משה רבינו - קורא לנו להיכנס פנימה לקשר הזה.  ובהבנה העמוקה של המורכבות הזו, פתח לנו ה' שני שערים להתקרבות, לצמצום הפער, לגישור למען הקשר.  ובשני שערים אלו, כל אחד עם דרישותיו ועבודתו, ישנה איזו תחושה של שלמות בקשר, עד שהקריאה הופכת ללשון חיבה ממש.

השער הראשון הוא קרבן הנדבה.  תנועה זו, שהיא היחידה שאדם יכול לעשות כיציאה ממעגל חייו האישיים, לוקחת את מה שיש ונותנת אותה.  הנדבה היא קרבן כי יש בה הקרבה ויש בה התקרבות.  ברצון המתגלה בנדבה, וביכולת של האדם לתת בלי תמורה, להקדיש למשכן חלק מהחיות הנמצאת אצלו (ורש"י טורח להדגיש - נדבה חייבת לבוא ממה ששייך לאדם כבר וגזל אינו מתקבל), הוא מסמן את הידיעה העמוקה שהאדם יכול לגעת במה שמעבר לו.  ובאמת זוהי כל מגמתינו הרוחנית האמיתית - להגדיל את הדעת שלנו ואת ההוויה שלנו - להגיע אל מעבר למקומינו העכשווי. 

וברצון הבלתי-הגיוני ליצור קשר ויחסים עם בורא עולם ברוך הוא, תנועה זו היא יסודית והראשונה שיכולה לפתוח שער לבלתי-אפשרי.  וכמו חג הפסח המתקרב, שסימנו 'ודילוגו עלי אהבה', מנסים אנו לפסוח על הפער התהומי ולהושיט ידינו וליבנו אל אל בשמים. יש בזה הקרבה גדולה, דם נשפך ואש אוכלת בראש המזבח, אך העולה בסופו של דבר תעלה לריח ניחוח, ולרצון. 

ומנגד, בקצה השני של התנועות הרוחניות, ישנה החטאת.  כאן הקרבן איננו בא ממעבר, אלא בהתייחסות ישירה לפגמים ולחסרונות של אדם לא-שלם, התמודדות ישירה עם המחיר של נפילותינו.  קרבן החטאת שדורש מתן דמים מרובה, והדם הזה מגיע דווקא לחלקה התחתון של המזבח, כי היא נוגעת במקומות הנמוכים בנפש. 

קרבנות אלו, החטאות והאשמות, הם התקרבות על ידי התייחסות לשפלותו של האדם, לתנועותיו הבלתי-נעלות.  היכולת להביא קרבן ביחס לאלה היא חסד גדול מאת ה'.  התקרבו אליי, הוא יתברך כביכול אומר, עם כל פגמיכם.  העבודה היא מאוד לא פשוטה, כי ביחד עם הקרבן חייבת להתלוות בושה וכפרה.  אך דווקא בושה זו מקרבת, כי גם את המקומות האלה אפשר להביא למקום הקודש, לשורש העליון של האור. 

אין נפילה שאי אפשר לחזור ממנה, וגם נשיא (מנהיג, מלך, שליט) שחוטא יכול לחזור בהקרבה זו.  רש"י אפילו מעיר - 'אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו.'  שמחה גדולה היא קרבן חטאת זו.  היא מעידה שהאדם והעם אינם מתיימרים להיות צדיקי עליון, ודווקא מענוה זו מתנשאים להתקרב ולבנות קשר אמיתי, כרות בדם ואש, עם הבורא יתברך שמו. 

ושתי תנועות אלה, שני שערי הכניסה להתקשרות העמוקה, הם יוצרים מקשה שלמה - חיבור למעלה ולמטה, עולה עד השמים ויורד עד תהום.  ובפתח הלימוד הגדול של 'ויקרא', לימוד הלב של המשכן, לב התורה, קיבלנו שתי מתנות אלה לכפר ולהתעלות, לתת ולהביע חרטה וכך הבניין הוא שלם.

  היום, כאשר אנו עדיין מחכים לשלמות התנועות האלה ולביוטיים המפורש במקדש, נשאר לנו הדיבור עליהם - הקריאה בתורה שגם היא קריאה אל ה', והתפילה על קריאה זו.  כי כל תורה צריכים להתפלל עליה, להכניסה ולהפנימה בעומק הרצון.  וכך המקרא - הפסוקים בתורה - היא זו שקוראת לנו היום לתת ביטוי (לפחות פנימי) להתקרבות הזו, יסוד חיינו. 

מודה אני לה' שפתח לנו שערים אלה לנצח, יושבים בפתח הספר ונגישים לנו לפחות במילותיהם, לעד.  ומבקש אני לקחת צעדים אלה, ושכולנו ניפתח אליהם, כדי להאיר בעולם את שלמות הקשר - למעלה ולמטה. 

שבת שלום

 רז