שיר לשירה

פעם בחיים

אולי אפילו פעם

בהיא סתוריה

נעלם בגילויו

(אולי גילויה?)

ובכל זאת ממנו

נברא העולם.

מתחת להכל

בקול בלי קול

שרק לפעמים בוקע

כמו הים

כמו האדמה

כמו הלב הנשבר

והנפעם.

כולם ביחד

וכל אחד לחוד

נוגעים מרגישים

ולפעמים (שיהיה תמיד הפעם)

משתתפים

ולפעמים מתעלמים כאילו

תם.

הרוב מייחדים לזה

זמן מיוחד

כדי שלא ייגמרו לנו

הכלים, הרצון

אך דרך אמיתית היא

לייחד עתים רק

להפסקות, לנשום

ושאר כל היום

להיות בעניין.

כי היא באה מן העבר

וחיה את העתיד

ועכשיו - בחיבור

שביניהם

כמו תפילה

כמו אהבה

נמצא בה את האינסוף

של העולם.

ובצורה הכי גבוהה

מעל כל הנביאים

ובצורה הכי עמוקה

מתחת לכל התהומות

בקולי הקולות

ובחרישי החרשות

רוצה אני

 צריך אני אותה או שֶקולי

 נידם.

והיא ממלאת את עצמותי

כשאני יודע

וכאשר לא

היא היתה בלידתי

וכמו האדמה

דורך אני עליה בלי לדעת

בלי להבין

שעליה אני

קיים

ותפילתי בוקעת כמו…

וגעגועי איתה

ויודע אני שאמת דיברתי

אז

בשבת בבוקר

כשכספתי שפי

ימלא ממנה

כמו הים.

בואי אליי

שירה גבוהה

ואשיר אותך

אשירה לך

גדולה מהמוות

 גדולה מהחיים

אבקש מבוראך

שיכניס אותי אלייך

לחיות בך את כל חיי

לעולם.