אין ויגש אלא לשון השגחה

תמיד כשאני מגיע לפרשה זו - ויגש - שאלה עמוקה מנקרת לי.  לכאורה היא שאלה על הסיפור שקרה, וכביכול היא שאלה 'הסתורית', אך כידוע אין דברים כאלה בתורה, וכל הארה בתורה מביאה תובנות והשלכות לחיינו אנו.  אם כן, השאלה הזו בסוף חשובה גם כן, והופכת אצלי לקריטית. 

חכמינו החליטו לעצור את הסיפור באמצעו בשבת שעברה.  הסיפור המתמשך של יוסף ואחיו במצרים כאילו נגמר בשבוע שעבר בלי סיום.  ואם כן הבינו חז"ל שהתנועה של יהודה - 'ויגש אליו יהודה' - היא נחשבת התחלה חדשה.  עד עכשיו לא ברור אם יוסף יתחבר לאחיו או לא.  האם הוא מנסה למשוך אליו את בנימין ולשחרר את הקשר שלו למשפחתו המקורית כפי שנשמע מקריאת שמו הבכור מנשה - 'נשני אלהים … את בית אבי"?  או שמא הכל היה מוביל בכל מקרה לגילוי של יוסף אל אחיו וה-ויגש של יהודה רק זרז את הלידה. 

שאלה זו נוגעת לי להבנה יותר רחבה של החיים.  כי אדם במסע חייו הרוחניים מפלס לעצמו דרך, בוחר בחירות, עושה תנועות ותנועות אלה יוצרות מציאות חדשה על פיו האדם חי מעכשיו.  החיים, והאדם בתוכם, הם יצירתיים, ואנו שותפים מלאים ביצירה הזו.  אך לאדם קשוב באמת, ישנם רגעים בהם ההבנה חודרת שאין אנו יוצרים את המציאות כלל - רק מגלים אותה, פותחים את עינינו ומקבלים את הדרך שה' התווה לנו.  במובן זה החיים הם יותר גילוי מיצירה.

וכמו יהודה עם יוסף, אנו ניגשים, לוקחים על עצמינו סיכון כדי לפעול משהו שנראה לנו נכון, רק להיפתח לתובנה שבאמת החיים הם לא כמו שהם נראו, והיה מסלול פתוח לנו שלא דמיינו.  ה'מי השילוח' שאב מכאן עידוד עמוק על הגאולה הכללית.  בעתיד נבין שכל הצרות לא היו באמת, והמצרים יתגלו כגאולה ממש, ולא היה פחד כלל. 

אבל עדיין מנקרת בי השאלה, האם כל הפלא הזה היה קורה אם לא היה יהודה ניגש?  אולי בכל זאת האפשרות פתוחה והבחירה העמוקה לגשת, עם כל סכנותיה ומסירות הנפש שבה, היא היא שבאמת יוצרת את המציאות.  ונראה שחז"ל חיזקו את זה בבחירתם להתחיל פרשה חדשה עם תנועתו של יהודה.  אפילו מרומז זאת ההבנה בפסוק "ולא יכול יוסף להתאפק".  הוא ניסה אבל התנועה של יהודה שברה את המחסום, ופתחה את הבכי והאהבה הגלויה. 

ובעומק נראה לי ששתי ההסתכלויות הם שני חצאים של האמת הצרופה.  כמובן שאין אנו מנהלים את העולם, וההתפתחויות הגדולות הם גילויי לימוד והארה מאת ה'.  והידיעה הזו היא יסוד באמונה.  יוסף תמיד היה יוסף, וכל המהלך היה מתוכנן - מאת ה' - כדי להביא גאולה והצלה לעם ישראל, והארת גדולתו של יוסף.  וכך גם אצלנו - התנועות הגדולות מכוונות הם מלמעלה, וצריכים אנו להתחזק בביטחון שלמרות כל מה שנראה כמפחיד ומצר, בסוף יש סוד של גאולה שיתגלה.

אך התנועה הזו איננה שלמה כלל.יש רגעים, ואולי הם רבים ממה שאנו רואים, בהם הבחירות שלנו פותחות וסוגרות שערים.  אין-סוף טוב נפתח מה-ויגש של יהודה - בשבילו, בשביל האחים, ובשביל כולנו.  וכל בחירה ובחירה היא באמת משנה חיים, במיוחד באותם רגעים שהדבר שמולנו הוא גורלי, וכל תנועה יכולה להשפיע באמת.  אלו הם הרגעים שבהם ויגש של יהודה יכול להיות משיח ממש.  וכל מחשבה ש'זה לא משנה מה נבחר הכל צפוי וידוע' היא פשוט אינה נכונה. 

הדבר מהדהד לי את הגמרא בתחילת מסכת סוטה שם כתוב - 'קשה לזווגם כקריעת ים סוף.'  זהו נס גדול שזוג מתחתן.  אך אז הגמרא שואלת - אבל זה כל כך פשוט - ארבעים יום לפני יצירת הוולד כבר יצאה בת קול:  בת פלוני לפלוני'.  אין זה נס כלל אלא זרימה פשוטה של ההשגחה.  ועל קושיא זו עונה הגמרא - כאן בזיווג ראשון, כאן בזיווג שני.  ובלי להלאות בלימוד, היה נראה לי לומר שהגמרא מכוונת לכך שבכל חתונה יש שני צדדים - יש זיווג ראשון בשמים, ובוודאי שם - הכל מושגח וברור.  אך כאשר הנשמות יורדות לעולם, כאן בעולם המעשי קורה זיווג שני - נס גדול של בחירה, כפי שבכל חתונה נאמר - הוא עם בחירת לבו, והיא עם בחירת לבה.  הכל תלוי בבחירה אמיצה של שניים שהחליטו להאמין אחד בשניה,אחת בשני.

ואיך הדברים האלה זורמים יחד, איך אפשר להחזיק את הביטחון וה'גורלנו בידינו' בכפיפה אחת - לזה צריך לקבל ולהיפתח לעומקה של התורה.  ואולי אם אפשר לומר - זוהי התפילה שעולה מהתורה של השבוע.  רוצה אנו, רוצים אנחנו את שני החלקים.  ובעומק חשובה לנו עד מאד היכולת לגשת - לאזור אומץ ולעשות החלטות גורליות, ולדעת בעומק שכך ה' יגלה לנו שבאמת הכל כבר היה מוכן.

בעזרת ה'.

שבת שלום

רז