הארה מהלילה השביעי

עכשיו שכבר מקובע בתוכנו אורו של חנוכה, והשלמנו שבוע שלם של הדלקות אפשר להכיר בנקודה עמוקה של תפילה שנמצאת בתוך ההודיה.  מקובל לומר שיש בתוך הלל אני צדדים - הודו לה' כי טוב ואנא ה' הושיעה נא.  יש בו את ההודיה וגם את התפילה והבקשה.  אך זה עדיין בעולם הדואלי של קדם חנוכה

 בעולם הפנימי של חנוכה - תפילה היא בעצם הודיה ( כמו שבעמידה בחלק של 'ההודיה', יש גם תפילות - 'שים שלום' ו'רצה'), וגם - ההודיה היא בעצם תפילה.  יש בעומק ההודיה כמיהה עמוקה.  הודו לה' היא בכל זאת קריאה ולא אמירה.  ובימינו, שבהם כל הטוב והרע, כל החסרון והשמחה מהולים זה בזה, והאור והחושך משמשים בערבוביא, ישנה במיהה עמוקה ב'תודה' שלנו.  

וכאשר מתבוננים בנרות - שהם בפשות פרסום הנס והצהרה מפורשת על האור שהופיע - אחרי כמה רגעים ברור לנו שיש משהו יותר עמוק שרק מתגעגע.  האור גנוז, ועדיין אין לנו רשות להשתמש בו כי אין אנו עדיין הצדיקים של העתיד לבוא.  

ובמיזוג העמוק של ההודיה והתפילה, של השמחה והכמיהה, של המלא והחסר, מבינים אנו את הטיית העתיד שיש בכל תפילות ההודיה - אודה ה', ארוממך, וכל החיים יודוך סלה ויהללו את שמך באמת.  

ואני עומד בין ההווה לעתיד, בין רגע והנצח.  כי יודע אני שיש עוד יום - מעבר להכל, יום שמיני, שרק אז אדע ש'זאת חנוכה'.