להיות תמים

התהלך לפנַי והיה תמים.  כך האיר ה' לאברהם את מצוות ברית המילה, אותה תנועה ששינתה לגמרי את מהלכו בעולם, אפילו אחרי שהקב"ה התגלה אליו כבר. וברגע הגדול, רגע ההתחדשות, שאברהם היה צריך להתייעץ עם חבריו לפני שלקח את הצעד, האיר ה' שהתנועה האמיתית היא תנועת התמימות. 

עוד לפני שנוכל לדבר על עצם העניין, על עצם המילה, אפשר להבין שהדבר הוא לא קל ולא פשוט.  רק אחרי שתי דורות, נולד אדם שאפשר לומר עליו 'איש תם'.  אם כן, תמימות היא דרך, מסע, מהלך שמתפתח וגדל, ואינו יעד מוגדר וברור.  והדרך אליו מותנית ביכולת ללכת לפני ה', ולא לצידו. 

ואולי צריך לחזור רגע לשורשי אברהם.  המדרש מדמה אותו לחבר של המלך שמוכן להאיר לו כאשר הוא נוסע במבואות אפלים.  אפילו מראשית דרכו, אברהם איננו מפחד להתמודד עם האזורים האפלים, החשוכים, ולהאיר שם.  כך היה באור כשדים, וכך היה בחרן, שניהם מקומות מורכבים מלאי עבודה זרה ורוע, ובשניהם העיז אברהם להיות קול שונה - אברם העברי שעומד מעבר אחד של הנהר וכל העולם מעברו השני.  המוכנות הזו, ההסתכנות למען חיפוש האמת, התנועה אל מקומות שאינם בטוחים, היא נקודת יסוד אצל אברהם, ובהשלכה - היא תיאור דרך של עם ישראל. 

אפשר לומר שהמעבר מעולמם של 'בני נוח' לעולם של עם ישראל הוא המעבר מהתהלכות עם ה', צדיקים שיודעים להחזיק את דרך ה' בעולם, גם אם העולם אינו תומך או רוצה, להתהלכות לפני ה' - חיים בהם האדם הוא כלשון הזוהר 'שותפים עם ה' בבריאת העולם'.  ואברהם, שכבר טעם קצת מהחיים האלה כאשר נכנס לשיחות על מצוות ה', שאלות ותהיות ובקשות, אחרי ברית המילה הופך ל'שותף מלא' שמתווכח ועושה החלטות 'של עצמו'.  הדרך הזו היא עדינה, כי אברהם הוא שליחו ואוהבו של הקב"ה  ומעולם לא מתנגד לו, ובכל זאת הוא חי את ה'התהלך לפנַי' בצורה מלאה. 

בהסתכלות הזו אפשר להבין כי דרך התמימות איננה מה שהיא נראית על פניה.  היא לא מתכחשת לסיבוכי החיים או פשוט נכנעת בכל פעם.  נראה שהעניין הוא מוכנות להיות באופן שלם בתוך הדרך.  לא לחפש קיצורים או הבטחות, לא לנחש את העתיד אלא לזרוק את עצמך עמוק עמוק לתוך החיים ותמיד לחפש את ה' בתוך הדרך.  (הנני מעז לתת הגדרה למשהו שעוד לא חוויתי ממש.  באמת תמימות היא המידה הכי פחות נגישה מכל המידות הקדושות.  ר' נתן, תלמידו של ר' נחמן, אמר פעם שבכל המידות של רבו הוא הצליח לגעת - חוץ התמימות שלו.)

ויש בתוך התמימות הזו צד עדין ופגיע, וצד נועז וחזק.  יש בה קבלה שלמה של המציאות, של התורה, של דבר ה' בחיים, ויש בה פגיעות ורגישות אנושית היא כוללת בו-זמנית לב ודעת, מעשה ונשמה.  ולאברהם ולשרה היא מצריכה אות חדשה - 'ה' - כדי איך-שהוא להכיל אותה.  אפשר לחוש אותה אצל הצדיקים הגדולים וחסידיהם או תלמידיהם, אך בעומק היא נסתרת, בלי להבין איך מגיעים לכך, איך נהיים 'תמימים'. 

ומן הפסוק נראה ששתי המידות הם שזורות אחת בשניה.  להתהלך לפני ה', להיכנס למחוזות חדשים ולא-ברורים עם רצון חזק להאיר את אור ה' כנראה מחובר למוכנות להיות שלם לגמרי עם מה שקורה שם, להיות לגמרי בתוך החיים.  במובן מסויים אפשר לראות שהתמימות היא הפך הדעת השלמה, כי להשיג אותה צריך להיות במקומות שאני באמת לא יודע עד הסוף.  'התהלך לפני' - ואז תהיה תמים. 

וההפך הוא גם נכון.  תמימות אינה מושגת על ידי הישארות בחסות המוגן והידוע.  אדם שמוכן להיות עם ה' רק במקומות שה' ברור, שהדרך מפורשת, אינו יכול להיות באמת תמים.  אמנם אדם זה יהיה צדיק, ונח בדורותיו היה תמים, אך לא בדרגת התמימות של אברהם.  נראה שתמימותו של נח מתבטאת במוכנותו לסבול בשביל ללכת עם ה' - מוכנות להיות לבד ולעשות מה שצריך גם אם כל העולם נגדך.  אך אברהם היה מוכן ללכת צעד אחד קדימה - תרתי משמע.  הוא התהלך לפני ה', נכנס לאזורים האפלים כדי להאיר אותם.  וכך תמימותו הפכה לעניין חדש, מלא התחדשות ודעת חדשה, וגם לב במקום שהדעת כבר לא הגיעה. 

ומאז אברהם אבינו אין אנו יכולים יותר להסתפק בתמימותו של נח, למרות יופיה.  אמנם אנו מעריכים אותו, אוהבים אותו, קוראים לו צדיק.  אך בעולם התמימות רוצים אנו לעבור הלאה, לעולם הסוער והעמוק של אברהם, שבתמימותו מוכן לדבר ואף לטעון לקב"ה כדי להאיר את האור גם במקומות הקשים. 

וכל מילותיי אלה הם התבוננות עמוקה בתורה, אך היא מחוסרת דעת אמיתית, כי התמימות היא מידה נכספת ורחוקה ממני.  אך בעומק לבי מאמין אני שיש מקום כזה, שיש תמימות כזו והיא משאת נפשנו כעם ישראל, ילדי אברהם אוהב ה'.  וכמובן מאז אותו ציווי ראשון קיבלנו כולנו את הדיבור - תמים תהיה עם ה' אלוקיך.  ובנקודה זו הארת אברהם הופכת תפילה:  אנא זכינו למידת התמימות - שאוכל למסור את עצמי ולהאיר את כל המחוזות האפלים עד שאזכה, עד שכולנו נזכה להיות שותפים באמת בבריאת עולמו של ה'.