והיה העקוב למישור

כל איש אמת בעמנו מייחל לברכה שקיבל יעקב אבינו בפרשה. מחכים אנו בקוצר רוח לפתיחה, לשינוי הגדול, כי קשה עלינו המציאות החלקית. וברכה זו, אותה קיבל יעקב משני כיוונים שונים, נותנת לנו לב וכוח לעבור את כל המסע הארוך של האומה הגדולה הזו, ואת כל חלקיה הפרטיים השונים.

"לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל." התנועה אל הגדולה של ישראל, אל ההתגברות של ישראל, במקום האחיזה התמידית בעקב, אל הישרות בה "והיה העקב למישור" – תנועה זו היא משאת נפשינו. כי מתמודדים אנחנו כל כך בעולם הזה. ההתמודדות נובעת מכמה דברים, אך בראש ובראשונה היא צורך של השם הזה – יעקב – שנולד במאבק, נולד מהריון בה "לאם מלאם יאמץ" ודורש הוא תדיר דברים שנראים כרמאות, כהליכה בצורה עקיפה ועקומה מפאת הנפשות והארועים איתם אנו נדרשים להתמודד.

באמת, 'עם עקש תתפתל', מלמד אותנו דוד המלך. לעתים (אולי תכופות) הדרך הפשוטה והישרה פשוט אינה עובדת. בעולם שיש בו צד של עלמא דשקרא, במציאות של רצונות מתנגשים שגורמים לאנשים לאבד את נקודת האמת שלהם, במרחב שבו להרבה אנשים המטרות מקדשות את האמצעים, נאלצים אפילו אנשי אמת לחפש דרכים חלופיות כדי להתבטא, כדי ללכת בדרכם, כדי להצליח להביא אור לעולם. ובתוך כל זה מחפשים אנו להישאר עם השורש של 'יעקב איש תם' ו-'תתן אמת ליעקב', אך הדרך היא קשה ולא תמיד ברורה.

ולעתים ההתמודדות וההתנגשות הופכת גלויה, ברורה, דורשת אומץ ותעוזה ונטישת המסכות וההסתרות. או אז יכולים אנו להפוך לגיבורים, ולהגשים את השם ישראל – 'כי שרית עם אלהים ואנשים ותוכל'. לא בדרך עקלקלה, לא בהתחמקות בגלל השקרים, אלא בצורה ישירה ומנצחת. והשררה פותחת שער לישרות, ישראל הוא ישר אל. אותו נצחון מיוחל מקנה את האפשרות להתעלות מעל הפיתולים של העולם ולהאיר בצורה ישירה את האור הגנוז בתוכנו.

ברכה זו קיבלנו משני כיוונים. הראשון היה תוצאה ישירה של נצחון יעקב עם ה'איש', עם המלאך הגדול שנאבק איתו כל הלילה. הוכרח אותו אויב להודות, להיכנע, ולהכיר ביכולתו של יעקב להתמודד ולהישאר בלתי-מנוצח. ברכה זו היתה סוג של פרס על הנצחון, שנבע ישירות מעמידתו האיתנה של יעקב. 'לא עוד', בישר לו המלאך. מעכשיו תוכל לקבל מלכות מעצם כוחך, בלי מרמה, בלי התחכמויות.

אך ברכת ישראל קיבלה מקור אחר גם כן. הקב"ה בעצמו בירך את יעקב בברכה זו, בשובו אל ההתקשרות הראשונה, בלוז, בבית אל. יכולתו לעמוד בנדר, לשמור אמונים הולידה ברכה מלמעלה, בלי הכרח. וברכת ישראל זו יקרה עוד יותר מהראשונה. היא איננה תוצאה ישירה של ניצחון והתמודדות, אלא שפע חדש ממעבר אלינו, שיישאר איתנו לא רק ברגעי התעלות, אלא כמתנה קבועה, סגולה מיוחדת למשפחתנו שבסוף אם נעמוד חזק ואיתן על עקרונותינו, על דרך החיים האמיתי שלנו, על אמונתינו ואהבתינו, בסוף הדרך הישרה תאיר בעולם. ובשנה שכזו, שכל חולשותינו ופגיעותינו מוצאים לאור יום, בפרשה זו שכל הקשיים והנפילות מפורשות, בחיים אלה מלאי הייסורים והמאבקים, משוועים אנו לחזור לשמינו האמיתי, לישראל, להתגברות ולישרות החזקה שיכולה לעמוד מול הכל ולא להיכנע. יש בנו אור, אור גדול, שצריך רק נאמנות ועמידה איתנה.

ושני מקורות אלה כיוונו למקום עוד יותר גבוה. כתוב במדרש שהמלאך ביקש שיעקב ישחרר אותו בבוקר, כי הגיע זמן שהוא היה צריך לשיר. יעקב הציב תנאי – תברכני. והברכה רמזה גם כן לאותו מעמד – שיר אל. גם ישראל משתתף בשיר הגדול, ומתוך כך מוטבע אצלנו בתפילת הבוקר להזכיר את שירת המלאכים, שבברכת השם שלנו זכינו להיכנס למעגלה.

ובברכת ה' יתברך הוסיף גם הוא מימד – אני א-ל ש-די פרה ורבה. ברכת ישראל איננה רק רגע של התגברות, של ניצחון, אלא בעומק ובעיקר פתיחה להולדה ופריון – גשמי ורוחני. וכך השם ישראל פותח בפנינו את המֵעֵבר, את הארת האור הפנימי שלנו, שיתבטא בשירה ויצירה, בלידה, בגדילה ובריבוי. ולשם מכוונים כל מאמצינו ומאבקינו. אין אנו חפצים בניצחון, בהתגברות,בשררה בשביל עצמם. רוצים אנו לשיר, רוצים אנו לפרות, רוצים אנו ליצור ולגדול ולהאיר. והישרות והשררה יפנו מקומם לשיר, ללב, לדלים ולאור.

במהרה בימינו.

 שבת שלום

רז