כוחות למלחמה

השנה אנחנו נלחמים.  את הרוע אי אפשר יותר ללטף בכפפות משי.  צריך להסתכל בבהירות על דברים, לראות את מה שיש ולא את מה שאנו מדמיינים.  ומתוך כך עולה הצורך להילחם, להיאבק על שלנו, להיות מסורים באש ובמים. 

כי כמו שרבקה הרגישה בתוכה לפני כל כך הרבה אלפי שנים, 'לאם מלאם יאמץ', יש ביסוד עמינו מאבק.  יעקב שנולד כבר בתוך המאבק, אוחז בעקב עשו, עוד ייקרא ישראל  - כי שרית עם אלוקים ואנשים ותוכל.  ומאבק זה אינו מתוחם לעם מסויים, אלא מקיף את ההתנגדות הגדולה לישראל, את הקבוצות המסורות לחושך, למוות.  ואין זה מקרה שהם עומדים מולנו דווקא, כי זהו עניינו של יעקב/ישראל, להתמודד ולהיאבק כדי להביא לעולם את האור של אברהם ושרה, יצחק ורבקה.  לעתים המלחמה היא בחוץ, מול פלשתים ומואבים, מול כוחות חיצונים שפולשים מרוחק.  ולפעמים המאבק הוא יותר קרוב, מאחינו עשו או בני דודנו ישמעאל. ולפעמים נקודות העמלק נכנסים אלינו פנימה, ואז ההתמודדות קשה ביותר.

 והמאבק איננו רק חיצוני, אלא בעיקר בתוך הנשמה והנפש.  נאבקים אנו על מהותנו, מחפשים את עצמינו בתוך סבך ההשפעות והלחצים שלפעמים נדמים ככוח אמיתי וחשוב.  אין אנו מצליחים להשיג את ייעודינו רק על ידי היותינו 'איש תם יושב אוהלים'.  וכמו השנה, כאשר בהירות המלחמה עלתה, עם ישראל בכללותו הבין את האמת הפשוטה.  וגם אם חלקים ממנו עוד לא חיים את הבהירות, אחוזים עדיין בתסבוכות ובלבולים ישנים, אין זה גורע מן האור הכללי העולה של עם ישראל חי. 

ובכל המלחמות והמאבקים צריכים כוח, תמיכה פנימית וחיצונית, יד מחזיקה וקול עוטף.  אנחנו, 'יעקב איש תם' שכמונו, איננו מסוגלים להחזיק לבד את המערכה, ובוודאי לא לנצח בה.  צריכים אנו את אמא רבקה, את קולה הבטוח והברור.  קולה הוא לא רק תומך אלא מכוון, מאיר את הדרך בתוך האשליות והבלבולים שמכירה היא היטב מכל העולמות בהן היא שהתה.  אבל צריכים גם את מסירותינו בשבילנו, את המלים הפשוטות 'עלי קללתך בני'. 

וכוחה של רבקה באה אלינו בשני פנים עיקריות.  המובנת יותר, זו שעליה אנו נשענים תמיד היא פני האהבה שלה.  רבקה אוהבת את יעקב.  תמיד.  לא רק פעם אלא בהווה, במציאות התמידית של עם נצחי.  וצריכים אנו תמיד להתחזק ולחזק באהבה זו.  כל הבית שבה גדל יעקב כולה אהבה.  יצחק אהב את רבקה, רבקה אוהבת את יעקב, יצחק אהב את עשו.  ומלים מפורשות ובוטות אלו מלמדות שלעולם האהבה לא היתה נסתרת, מוחבאת בתוך הלב.  אל מול החלון, 'יצחק מצחק את רבקה'.  ואפילו עשו עם כל מורכבות חייו, ידע להפקיד אצל אמא את בגדיו, ולפתוח את לבו לאביו גם כאשר נשבר. 

בלי אהבה זו אין לנו טיפה של כוח, של אומץ, של רצון ללכת בדרך הלא-פשוטה שנקראנו אליו.  אבל איתה, יש לנו את כל הכוח בעולם.  ואהבה זו מתפשטת על כל חלקי משפחתינו, בין אם מסכימים אנחנו או לא, בין אם מבינים אנו אחד את השני או לא, בין אם כולם 'הולכים בדרך' או לא.  לכל אחד ואחת יש אורות גדולים ונפילות עמוקות, רגעי הצלחה וכשלונות.  ובמקום לבקר חייבים אנו לומר – עלי קללתך בני, אחי, אחותי.  ויש באהבה זו אין סוף לימודים ותיקונים, אך היא שם תמיד.

ונקודה עמוקה שניה, שבלעדיה כל המאבק הוא לשווא, היא הזכרון שיש לנו חלום.  המאבק, המלחמה, האומץ אינם הייעוד שלנו, רק הדרך.  וכמו שרבקה קיבלה חזון מהקב"ה, בעת הריונה המטלטל, ובסופה ידעה שיש תמונה של שלום, של חיבור, של גאולה, גם אנחנו צריכים להמשיך את חזונה, להיזכר בכל פעם בחלום ובשלום, ברצון העמוק להגיע אל מעבר למלחמה. 

כי יש לעתים שבשטף המאבק אנו מתבלבלים ומקדשים את המלחמה כאילו היא היא משאת נפינו.  רק כך אנו מרגישים כעם, מגיעים אנו אל ייעודינו.  אך האמת אינה כזו.  נילחם ככל שנידרש, לא ניכנע ולא נתכחש לקושי.  אבל בשורשינו יעקב איש תם יושב אוהלים, ויום אחד 'רב יעבד צעיר', ותהיה תמונה שבה כול העולם יעשה את עבודתו האמיתית.  בכל סיפור משפחת יצחק ורבקה אף פעם לא היתה שאיפה שאח אחד יהרוס את השני.  יצחק ורבקה שמרו תמיד על חלום שבסוף האיבה תשכך, והמסע הארוך יביא תיקון.  ואסור לנו לאבד את החלום, להסתכל על המציאות הנוכחית כאילו זו ההגדרה של האמת הסופית.  נילחם ונחלום, ובכל רגע שאפשר נחזור אל אור התורה, אל עומק האהבה, אל מתיקות האמונה, נחבק אותם ונחזור אליהם.  

יש זמנים שקשה להחזיק את שני הדברים גם יחד.  משוכנעים אנו שצריך לבחור – או להיות אנשי מלחמה או להיות אנשי חלום.  אך רבקה, שבמשמעות שמה ישנה חיבור של שני שוורים יחד, תמיד ידעה שיש דרך שהכל ישתלב בסוף.  ובעת צרה זו, בעת מלחמה גדולה וקשה זו, צריכים אנו שוב אותה כדי להפיח בנו מילות חזון.  אמנם נלחמים אנו בעשו, אבל גם מרגישים אותו בתוכנו 'אנכי עשו בכורך', וכך מחזיקים אנו עבור רבקה את חזונה הגדול. 

יום אחד נבין, יום אחד נראה את כל הסבר הסיפור.  אך בינתיים צריכים אנו להתפלל, לבקש את הכוחות, ולהיאחז בלי להרפות באמנו הקדושה, זו שידעה לדרוש את ה' כשלא הבינה, שידעה לקחת את הדרך הלא-פשוטה כדי להותיר אפשרות שהכל יבוא בסוף על תיקונו השלם. 

וכל המלים האלה בגדר תפילה, רצון עמוק הנולד מהאמונה בדרך הארוכה של עם ישראל, והידיעה שחייבים אנו את הכוחות האלה כדי באמת להצליח.  והלוואי שנגיע כבר לאותם 'ימים אחדים' שרבקה הבטיחה שאחריהם הכעס ייגמר, ונוכל כולנו לחזור לביתנו בשלום פה בארץ ישראל האהובה.

שבת שלום

רז