הדרך לישראל

במעבר הגדול שאנו עוברים השבת מיעקב לישראל, מגלות לבית, מחוץ לארץ לקודש דרך מעבר יבק, יש שלושה שלבים.  ובכל מעבר שלנו קרואים אנו לעבור בשלושת התחנות, לעבוד ולגדול ולקבל עד שנהיה ראויים.

המעבר הראשון הוא כמובן תמיד - תפילה.  חז"ל ניסו להסתיר זאת בתוך 'בשלושה דרכים הכין את עצמו לעשו', כי תפילה בסתר חזקה ועוצמתית יותר.  אך בעומק נראה שהתפילה הזו, שהחלה בפשיטות של הצילני מיד אחי מיד עשו, מזכירה לקב"ה את ההבטחות הגדולות להתרבות 'כחול הים אשר לא יספר מרוב'.  ונקודה זו מהדהדת את 'ופרצת ימה וקדמה', אותה נחלה בלי מצרים לה הובטח יעקב.  אך הוא לא סמך על הבטחות אלא הביע זאת כתפילה.

ונראה לי שהתפילה המשיכה במפגש עם עשו.  באותו רגע שניסה יעקב לתת מתנה לעשו ולברך אותו, האיר לו עשו, איש התוהו הגדול, 'יש לי רב'.  אך יעקב מתחנן ומפציר בו לקחת - 'ראות פניך כראות פני אלוקים'.  ובדיבור זה מרמז יעקב שכל דיבוריו אינם באמת עם עשו, אלא תפילות סמויות, מולבשות כשיח מפייס.  'יש לי כל', אומר יעקב ואנו לרוב קוראים זאת כאמירה.  אך מתחתיה יש תפילה עמוקה - מבקש אני להקריב כדי שאזכה לאותו אור שאבי ברכני -'מטל השמים ומשמני הארץ', 'כי כל בשמים ובארץ.'

ובתוך מסע התפילה הגדול, ומאבקיו הפנימיים והחיצוניים,עובר יעקב, במודע וברצון, אל כוח גדול יותר של תפילה הנקרא ברכה.  בהאבקו כל הלילה עם המלאך, במעמד התבודדות ארוך במיוחד, מבין יעקב כי הצליח להחזיק מעמד עד הסוף.  כל כוחו של המתנגד, המייצג את כל האויבים שבעולם, נשבר עד שאומר הוא 'שלחני, כי עלה השחר'.  הגיע זמני לשחרר את מאבקי ולחזור לשיר ולהלל את הקב"ה, מודיע לו המלאך.  אך יעקב יודע שהתפילה צריכה לההיפך לדרגה חדשה ואומר לו - 'לא אשלחך עד שברכתני.' 

כי הברכה יש בה מיזוג של הבעת הרצון שיש בתפילה יחד עם הבנה ואמונה ברורה שהתפילה תיענה.  ברכתו של המלאך, שכמובן אינה יכולה להשתוות לברכת ה', עדיין מלאה היא בתוקף ובעוז.  אין זו רק תפילה של 'שמא ואולי', היא כבר מלאה ציפייה.  וכמו שאנו אומרים על משיח - אצפה לו כל יום שיבוא, ובציפייה זו אנו מביעים את בטחוננו ואמונתינו החזקה שהדבר כבר אינו נתון בספק, כך שמו הגדול של אבינו - ישראל - כבר מגיע אלינו כברכה. 

ובכל משאות נפשנו, תפילותינו העמוקות, קרואים אנו לעגן אותם בברכה, כמו בקשות העמידה, שבתוך תוכנו יודעים אנו שהם עתודים, מיועדים, צפויים להתקיים.  ובכך אנו מברכים בלשון הווה - 'בונה ירושלים', רופא חולים'.  כי בעולם הברכה התפילה איננה מוטלת בספק.  וכך בורכנו להיקרא בשם ישראל.

ואז מגיע הרגע שבו השם ישראל יחול עלינו באמת - רגע הגילוי.  'וירא אליו ה' ', במצבת בית אל, ואז מגלה לו ה' כי אכן שמו ייקרא ישראל.  נקודה זו היא מעבר לתפילה, ועניינה היא להשפיע את השם ואת כוחו מלמעלה, להאיר ששם זה תמיד היה שייך ליעקב ולנו.  העבודה ברגע זה הוא רק לקבל, כמו רגע העמידה בחופה אחרי שכבר כל עבודות הרצון והתפילה נעשו, פשוט לגלות את האמת שמילאה את לבנו בציפייה עד היום. 

רגעי הגילוי בחיים, כאשר הגילוי אינו דבר קטן ושולי אלא גילוי של אמת עמוקה הטמונה בתוכנו ומסביבנו, הם רגעים של ענוה גדולה.  כבר אין אנו רוצים את השם הזה, כבר אין ברכה ותפילה המניעה אותו לבוא, אלא פשוט אמת אלוקית, שאנו מתלבשים בה ונכנסים בה אל מקומנו ותפקידנו ביראת כבוד.  ועבודה זו איננה דבר קטן.  היכולת לקבל את הגדלות אליה נועדנו דורשת אמת פנימית וביטול גמור.  ופתאום כל העמל הקשה, כל זיעתינו ודמנו הנשפך מתגלה כהכנות לאמת שכבר היה לנו תמיד בפנים, רק לא ידענו איך לבטאו. 

תנועות אלה - מתפילה לברכה לגילוי - הם תהליך של פתיחת שער לאמת של הנשמה שלנו בפנים.  וכמו עם השם המהותי שלנו - ישראל, בה הבננו שנוכל להתמודד עם אנשים ואלוקים ולצלוח אל כל חלומותינו הגדולים - כך כל רצון עמוק מבקש את התהליך הזה:  להתחיל בתפילה שבורת לב, מלאת כיסופים וגעגועים וחוסר ידיעה, עד שהדבר יופנם מספיק שאפשר לברך עליו, ומשם ניפתח לגלות ולראות את האור הגנוז בתוכנו, שתמיד היה שם אך לא ראינו. 

בעזרת ה' ובמהרה.

שבת שלום

 רז