לך לך (תמיד)

לך לך.  שתי המלים המפורסמות, עליהם מושתתות דרכי עם ישראל מעולם.  שתי המלים שמעוררות תמיד לחידוש, ללכת היכן שלא היינו, באמונה פתוחה שבסוף נראה אור.  שתי מלים שקוראות לנו, גם היום, כשאנו כבר הלכנו אלפי שנים בדרך, לומר:  היום אנו מתחילים דרך חדשה.

וטבוע בנו מאז, מאז נאמרו המלים לאברהם אבינו, ומאז משה רבינו קבע מלים אלה בתורתינו, מאז חולקה התורה לפרשות וניתנה אחת מיוחדת בשם 'לך לך', שיש בכל פעם להתחדש, לשמוע קריאה חדשה, להאיר ולהעיר אותנו ואת העולם שיש עוד מבואות שצריך להאיר שם את אורנו, אור ה'.

 ונראה שיש שתי פנים להתעוררות, שתי אפשרויות בהן אפשר להתחדש.  יש התעוררות מחדש ממש, אמירה לעצמינו ולסביבתינו - 'הריני עוזב את מה שגדלתי עליו, מה שידעתי עד עתה, את המבנים והכלים הישנים והולך אחר הקריאה הפנימית, אל קול ה' שאני מזהה ואגלה ארץ ודרך חדשים.'  ולרוב כך נראית ונשמעת 'לך לך' בהבנתינו את התורה.

ולעתים דווקא ממקום זה לפעמים נכשלת הקריאה.  שומעים אנו אותה, ויודעים שלא נוכל לעזוב את דרכנו המוצהרת, את בית אבינו.  ובמיוחד כאשר מולדתינו היתה בקדושה, ואיך נעזוב את האמת הצרופה של ארצנו ומסורתינו?  וממילא לך לך הופכת לפרשה הסטורית שמדברת על שורשינו ולא על תנועה שנדרשת מהאדם עכשיו.  וכך שוכחים אנו ש'כתבת עלינו בתורתך' ומתבוננים אנו עליה מבחוץ.

אך יש הבנה אחרת של 'לך לך', שמתעוררת דווקא מהקשבה עמוקה לפשט התורה, והיא קיימת תמיד, גם אם האדם מאמין שדרכו היא טובה ונכונה.  כי רגע לפני פרשת לך לך התורה סיפרה על מסע משפחת תרח ואברם מאור כשדים אל ארץ כנען, הלא היא ארץ ישראל, אותה ארץ שבפרשתינו יקרא ה' - הארץ אשר אראך.  אם כן הקריאה של ה' לא התחילה את מהלכו של אברהם אבינו.  אולי היא אפילו היתה רעיון של… בית אביו.  אם נשמע את הזוהר נגלה שזה היה חיפוש מוקדם של אברהם אבינו שניסה להבין את פשר כל העולם, וגילה שיש מרכז גואגרפי לעולם ששם הוא עדיין לא הצליח לרדת לפשר מהותו. 

המדרש כך גם מתאר את גילוי ה' שאירע לאברהם.  "משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת.  אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג?  הציץ עליו בעל הבירה, אמר אני הוא בעל הבירה."  הגילוי היה תוך כדי חיפושו של אברהם, ברצון למצוא את 'בעל הבירה'.  מתוך נדודיו ממקום למקום הגיע אברהם אבינו אל החיפוש האמיתי.  ואם כן תנועת 'לך לך' לא היתה פתאומית, איזה קריאה משוממת בתוך חיים שלוים שמטלטלת ומעוררת אותו לנוע.  היא חלק מהתהליך.  תהליך שהחל לא רק אצל אברהם, אלא גם אצל אביו.  ואם כן, צריך להבין יותר לעומק את משמעות הקריאה.

ונראה לי שהחידוש הגדול לא היה בעצם ההליכה לארץ ישראל, שכאמור החל עוד קודם.  התנועה כבר היתה קיימת, אך מכיוון שלא היה בה גילוי אלוקי, קריאה מלמעלה, התנועה היתה חסרה, פגומה ונידונת לכישלון רוחני.  תרח עצמו נתקע בחרן ולא הגיע ליעד.  הדיבור קרא לאברהם להתחיל שוב את אותו המסע, אבל ממקום אחר.  הפרשה החדשה החלה את התנועה מחדש, כי הקב"ה ביקש מאברהם לעזוב את כל המניעים הקודמים, את ארצו (רצונו הראשון), את מולדתו (את טבע המחפש והנודד שהיה כבר מולד בו) ואת בית אביו (אותה תנועה, מעורערת ומלאה תסכול ו'חרן' של תרח) ולהתחיל מסע שהוא 'לך לך':  לך לעצמך, לטובתך, בריוח ולא בלחץ, בשמחה וחסד ולא בדין, בידיעה וחיפוש של הברכה העמוקה של הדרך ושל ארץ ישראל, ולא בנסיון לברוח מהקושי של אור כשדים.  הקריאה דרשה שינוי פנימי, גם אם התנועה החיצונית היתה נראית דומה. 

ובזה נראה שתמיד אנו קרואים 'לך לך'.  ייתכן והמראה החיצוני, העולם המעשי לא צריך בכל רגע להשתנות.  אבל המקום הפנימי צריך להתחדש, להיות מונע ממקום עכשווי, מחיפוש והקשבה לקול ה' המתעורר בי כל יום מחדש, וממילא לא תהיה דומה בצורה האמיתית שלה למה שהיה בעבר, למה שקיבלתי מההורים, למה שלימדו אותי ב'ארץ מולדתי'.  לעתים התנועה תדרוש מעשה אחר לגמרי, והשינוי יהיה פנימי וחיצוני כאחד.  ולעתים רבות המעשים החיצוניים הם טובים, אך צריך שינוי (ואפילו זעזוע) של המניעים הפנימיים.  כי כל עוד לא מרגישים אנו בדרכנו את קול ה' הדוחף אותנו, את הידיעה שאין סוף לדרך וחידושיה, אין זו הדרך של 'לך לך'.  וכמובן הדבר נוגע ביותר לעולמנו הרוחני והדתי.  כל עוד אנו עושים את פעולתינו ממקום של 'בית אבא', של מסורת, של מולדת ישנה, אין אנו בני אברהם אבינו.  אולי ייראה שאנו עושים טוב, עובדים את ה', אך באמת אנו ישֵנים לעצמינו, אבודים לפנינו האמיתיים.  ובאה הפרשה, ופסוקה הראשון, ומזכירה - עלינו להתחיל לנוע שוב ממקום אחר, מרצון אחר, מהתנועה 'אל הארץ אשר אראך', ולא מ-'בית אביך'.

וכאשר נקשיב טוב לקריאה הזו, נדע גם בעומק איך לדעת באיזה רובד השינוי.  נדע להבחין בין התחדשויות פנימיות וחיצוניות, ותמיד נחפש לשמוע את קול ה'.  ודבר זה נוהג בין בפרט ובין בכלל.  גם כעם, כחברה, כמדינה, יש קריאת 'לך לך'.  צריכים אנו לשמוע את הכיוון, ולעשותו מתוך תחושה של 'מה ה' קורא אלינו עכשיו?'  לפעמים הדבר ידרוש מהפכות ושינויים חיצוניים בסדרי החברה, הממשלה, המשפט והעבודה.  ולפעמים המעשה הוא בטוב, אך המקום הפנימי ממנו הוא בא צריך שינוי דרסטי.  חייב הוא לבוא מאהבה ולא מחיוב, מחיבור ולא מעול, מאכפתיות וחיפוש הטוב ולא מאינטרסים.  ובכל פעם יש קריאה, אמיתית ומפורשת, אם רק נהיה מחפשים להאזין לה וללכת אחריה.

ה' יזכנו להיות בני אברהם ושרה, להיות אנשים וחברה שהולכים באמת, שמתחדשים באמת, שרוצים לחיות את הקריאה תמיד מחדש. במהרה בימינו.

 שבת שלום

 רז